בונובו בת"א: הופעה גן עדן, סאונד גיהינום

עם התקדמות ההופעה של Bonobo בגני התערוכה תל אביב, הדהד לי בראש דווקא שמה של להקה בריטית אחרת בשם Cinematic Orchestra, משתי סיבות, הן בגלל הטקסטורות המוזיקליות העשירות שמילאו את ביתן 2 בעשו סמיך של צלילים רכים וגבוהים ונמוכים וכבדים, שעשו אהבה בלתי פוסקת בחלל האוויר, והן בגלל שם הלהקה, "תזמורת קולנועית", הגדרה מדויקת לחוויית ההאזנה לסימון גרין ולהקתו בהופעה חיה.

כצפוי מהאמן שלא משנה מה הוא עושה, הוא עושה את זה עד הסוף, כבר בקטע השני האוויר ספוג בשלל סגנונות, מנו-ג'אז דרך מוזיקת עולם ועד צ'יל אאוט ואלקטרוניקה חצופה. כל חשש שהיה למישהו מהופעה "משעממת", כלומר – ניסיון העתקה או שחזור של חוויית ההאזנה לאלבומים של בונובו בבית, האזנה שהולכת נהדר עם ערסל וקוקטייל, התפוגג במהרה. בין גלים סוחפים של לאונג' ואמביינט, בונובו שובר את האווירה בבת אחת עם חרבות ופטישים על גבול הטכנו והאוס במשקל כבד. תוסיפו לכך את העובדה שברובה המוחלט של ההופעה, התאורה לא מאירה כלל את הלהקה, שמיוצגת כצלליות לפני המסך הענק שמאחוריה, עמוס ווידאו-ארט חלומי-חולמני, ותקבלו חוויה אורקולית, כמו תזמורת קולנועית בגן עדן, שדוחפת את הקהל מצוקים של שקט ושלווה לעומקים של דרמה ותשוקה, שוב ושוב ושוב.

החוויה המושלמת הזאת, שהיא למעשה כל דבר טוב שאפשר היה לצפות מההופעה של בונובו ויותר מזה, התקבלה כמו כוס מים עכורים בגלל סאונד זוועתי, על גבול הבלתי נסבל. כאשר עלתה הזמרת לשיר, רגעים בהופעה שאמורים לסחוף את הקהל, קולה שנבלע בסאונד האטום כמו בטון מזויין רק גרע מהמוזיקה. הניסיון להבין מה היא אומרת, או בכלל לעקוב אחרי המלודיה, הוריד את הרגל מהגז באופן אוטומטי. להקה שלמה הביא איתו הגאון הבריטי, ואת כולה ספגו הקירות, אבל לא האוזניים. זה אולי היה עובר בשקט במועדון ריקודים, כאשר דיג'יי בודד שולט באווירה, אבל בהופעה חיה, על סאונד כזה אי אפשר לסלוח.

רד אקסס, שחיממו את בונובו והוכיחו את עצמם שוב כהרכב אלקטרוני שחושב מחוץ לקופסה וכצמד תקליטנים חריפים, אמנם לא נאלצו לחבר במינונים נכונים שבעה כלי נגינה ויותר, ובכל זאת, ההבדל העצום בין הסאונד הכיפי בהופעה שלהם לעומת הסאונד המכאיב של המנה העיקרית הוכיח שאפשר היה גם אחרת, עם קצת יותר הכנות מוקדמות ותשומת לב.