1.
מודעות עצמית היא התכונה האחרונה שעילית מתנוונת ניחנה בה. הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" פרסם אמש כתב הגנה על העיתון שלו, ואני אומר, לא צריך קטגורים, די בסבר פלוצקר אחד.
הוא מספר על נסיבות הקמת "ישראל היום". ובכן, בראשית 2007 נפגש פלוצקר עם שלדון אלדסון, ולפי עדותו אמר לו: "אני רוצה לממן עיתון חינם בישראל, משום שהעיתון שלך 'ידיעות אחרונות' הוא אנטיפטריוטי, אנטי-לאומי, אנטיביבי. באשמתכם, דעת הקהל בארץ לא מודעת לסכנה של הטרור האסלאמי המתגבר, ומוכנה לוויתורים לערבים. אני אוציא לאור עיתון שיחזיר את הרגש הפטריוטי הלאומי ויאפשר להביא בהגינות את דברי נתניהו לציבור".
פלוצקר חשב שבכך הוא פרסם עדות מרשיעה. האמת היא שלא הכרתי את הציטוט הזה, אבל כל מה שהוא מצטט בשמו של שלדון אדלסון - נשמע נכון. כתבתי על כך עשרות פעמים, אבל פלוצקר קורא רק את עצמו ובני מינו הפוליטיים. אל תבלבלו אותו עם איפכא מסתברא. רק זה חסר לו.
2.
ובכן, לטובת אלה שהצטרפו במערכה האחרונה, הנה תקציר. באמצע שנות ה-80 נסגרו עיתוני השמאל המפלגתי, והעיתונאים המוכשרים שם עברו לעיתוני המרכז, וכך לנגד עינינו הלך ונשדד העיתון שפעם היתה לו מדינה, והפך לעיתון שמאל לכל דבר ועניין.
לא רק רשימות שחורות של פוליטיקאים היו שם, אלא רשימות שחורות של אויבי האומה: בראש ובראשונה החלוצים המודרניים בשומרון ויהודה שהפכו ב"ידיעות" לגרועים יותר מחיזבאללה. ולא רק הם - הדתיים הלאומיים בכלל נתפסו כאויבים (לתשומת לב נפתלי בנט, שעדיין מפלרטט עם העיתון הזה), החרדים (כמובן), ואז הליכודניקים והימין בכלל. נתניהו היה הדמון הראשי.
ביוני 1989 קיימה "שלום עכשיו" הפגנת המונים בתל אביב, והנואם המרכזי היה הסופר עמוס עוז. נאומו הקשה והמסית נגד חלוצי ההר והימין הפך לטקסט רגיל במוסף המדיני בגיליון שבת של "ידיעות". שום טקסט נגדי לא שובץ ממול.
3.
כשהגיעו הסכמי אוסלו, היה "ידיעות" העיתון המוביל בשיווק הסכם הדמים. הוא רדף והשמיץ כל מי שהביע התנגדות כלשהי להסכם, וכך גרם להשתקת הביקורת. דוגמה קטנה ומרעישה נמצאת בקלטת שבה נשמע ערפאת מודה שהוא רימה את היהודים. חישבו כמה סבל יכולנו לחסוך, לו הקשבנו לאמת. "ישראל היום" לא היה אז בעולם; "ידיעות" היה מונופול והתקשורת היתה חופשית כפי שלא היתה מעולם.
יגאל כרמון, מייסד ממר"י, הגיע אז עם הקלטות המרשיעות לנחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות". "תשמע את האמת", אמר לו, "מה שערפאת אומר בפומבי". הנה תשובתו של חתן פרס ישראל לעיתונות: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה, את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום". קיראו שוב. שנים לפני שאברמוביץ' איתרג את שרון על תוכניתו להחריב את גוש קטיף, איתרגו ברנע ו"ידיעות" את ערפאת מפני "אויבי השלום".
כרמון לא ויתר והלך לח"כ בני בגין שניסה לפרסם את זה, אבל ב"ידיעות" הגחיכו והשמיצו אותו ("אבו אמר" כינה אותו בלעג שמעון פרס), ובאווירת האופוריה המסוכנת שהעיתון הזה הוביל על רקע הסכמי אוסלו, נבלעו קולות האזהרה. פלוצקר, מן הסתם, חיבר מאמרי הלל בזכות השלום והכלכלה שתפרח. ועוד לא דיברנו על המשך "תהליך השלום" ועל ההתנתקות. "ידיעות" הוביל את מסע הדמוניזציה נגד מתיישבי גוש קטיף, חקלאים ישרי דרך, שמצאו עצמם מתוארים בדפי "ידיעות" כפנאטים ומטורפים.
4.
תקצר היריעה מלפרט את הדורסנות ארוכת השנים של העיתון הזה, אבל לא אתעייף להזכיר את השער האנטישמי של "ידיעות" מיולי ,2016 שקבע כי הרב הצבאי החדש פסק ש"מותר לאנוס במלחמה", לתפארת שונאי ישראל שבכל הדורות. המון אויבים מדומים של העיתון נכנסו פה: המתנחלים, הדתיים, הפחד מפני התברגותם לשורות ההנהגה הצבאית, הבורות בתורה ובהלכה, הנכונות להשמיץ בריש גלי כי זה מדבר לקבוצה תל-אביבית מסוימת. יניב אלדד קטן עליהם. רק על השקר האנטישמי הזה היה ראוי להילחם בעיתון הזה שלא התנצל על כך מעולם.
5.
פלוצקר מקפיד לכנות את "ישראל היום" - חינמון, שחלילה לא נתבלבל ונשווה אותו עם יצירת המופת של עיתונו ("צל חיוור" מול ה"איכות" של "ידיעות"). אני מזמין את הקוראים להשוות כיום מדור מדור ועיתונאי-עיתונאי בינינו ל"ידיעות" (כולל המוסף הכלכלי, פלוצקר, יש לנו פרשנים טובים ממך), ולראות מי עיתון ומי לא. שימו לב שלא תראו הבדל עקרוני בין כותרות "ידיעות" לאלו של ערוץ 2 ו10- וכו'. פעמים רבות נראה כאילו מדובר בבסיס מחשבתי (עדרי) דומה. אצלנו תמצאו איפכא מסתברא. עיתונות חופשית.
הבדיחה היא שפלוצקר מספר שהמאבק של "ידיעות" לא היה על המשך המונופול הדורסני (כמעט 70 אחוז קוראים בשנות השיא, רוב סובייטי!) שבמשך שנים קבע לנו מי יעלה ומי יירד ומה יהיה מזג האוויר, אלא "מאבק על נפשה של עיתונות ישראלית עצמאית, ביקורתית, חופשית, רבגונית". בקיצור, כל מה ש"ידיעות" הוא לא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
