כשהתעשיינים חוברים להסתדרות

בשנים האחרונות ישראל צומחת מצריכה, מייבוא ומשלמת על כך באשראי. זו לא צמיחה בת קיימא והיא לא תוכל להימשך עוד הרבה. זה כבר כמה שנים שהתעשייה, החקלאות, המלונאות וענפים יצרניים נוספים בכלל לא צומחים, כך אמר אתמול נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, בכנס אילת לנושאי עבודה של נשיאות הארגונים העסקיים וההסתדרות.

ברוש הציג חזית אחת עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ושר העבודה חיים כץ. שלושתם תקפו את מדיניות הורדת המכסים והמיסים. ברוש כינה את התעשייה הישראלית "ילד של הממשלה" שנזנח על ידי הוריו שהעדיפו ילדים זרים. "עומדים להחליף את השטיחים בנתב"ג וחברות ישראליות כלל לא נדרשו לתת הצעת מחיר. המעצב החליט שהוא רוצה דוגמה מחו"ל - לא מכיוון שזה זול יותר, או טוב יותר", אמר ברוש.

זה כבר שנים שהתעשיינים מציגים חזית אחידה עם הארגון שאמור להיות היריב הקשה שלהם - ההסתדרות. נציגי שני הארגונים רואים עצמם כארגונים חברתיים, שיש להם אחריות רחבה הרבה יותר מתחום אחריותם הרשמי - מעסיקים ועובדים. כלפי חוץ זו נראית אידיליה נהדרת, אך לא בטוח שזו התגשמות הרעיון הדמוקרטי של יצירת איזונים ובלמים. נראה שהמוניטין המיליטנטי יצא לנו בצדק רב - אנחנו לא יודעים להתווכח ולהתעמת. מותר להתווכח ולייצג אינטרסים שונים. מותר, אפילו חיוני.