עליית מעמדה המדיני של ישראל באה לידי ביטוי באזורים רבים בעולם, אולם אחת השורות הראשונות ברשימת ההישגים המדיניים שמורה למפנה בקשרים עם מוסקבה.
רוסיה אינה פרטנר אידיאלי, רחוק מכך. התנהלותה בזירה העולמית נגועה לעיתים בדורסנות, ופעילותה לקידום של מה שנתפס על ידי הרוסים כאינטרס לאומי - סותרת לא אחת ערכים שעומדים בבסיס החברה המערבית. אבל כל פוליטיקה, ובמיוחד פוליטיקה בינלאומית, היא אמנות האפשר.
ישראל לא יכולה לבחור מי מבין הכוחות הגלובליים ייהנה מעוצמה ומשקל במזרח התיכון, אבל היא יכולה לנסות ולהידבר עם מי שהשפעתו אינה מוטלת בספק, ובדיוק בכך הצליח בנימין נתניהו במסלול הרוסי. כמו במשחק שחמט, לא מספיק לזהות את האפשרי. צריך גם להתוות דרך להשגתו ולעבור בה על אף המכשולים. רק רבי אמנים מגיעים לבסוף אל היעד, ונדמה שבכל הקשור לרוסיה ושליטה נתניהו הפגין כישורים של רב אמן.
בעשור האחרון יחסינו עם רוסיה השתנו ללא היכר. תדירות הפגישות בין ראש ממשלת ישראל לנשיא רוסיה, אווירה חיובית ששוררת סביב השיחות ביניהם ואפילו היעדר ההדלפות על תוכן ההסכמות או האי־הסכמות בין הצדדים - העידו על רצינות המתרחש.
המגעים האינטנסיביים, אשר כללו גם ראשי זרועות ביטחון ומפקדי צבאות, הסגירו שדרוג משמעותי בהבנות בין שתי המדינות. גם כימיה בין שני המנהיגים סייעה לעניין. אין הרבה ראשי מדינה זרים שזוכים להערכה אמיתית בקרמלין. נתניהו הוא אחד ממתי מעט.
אסור להשלות את עצמנו - אם לא יתרחשו תמורות מרחיקות לכת, רוסיה לא תהיה בעלת ברית של ישראל. האסטרטגיה של העימות מול ארה"ב שנבחרה במוסקבה דוחפת אותה לחבירה טקטית עם איראן, ונצואלה, צפון קוריאה ושאר מרעין בישין. בנוסף, הרוסים נחושים שלא לזנוח את בעלי בריתם המסורתיים עוד מהתקופה הסובייטית, כמו אש"ף ואסד.
מה שכבר הושג ראוי לציון ולשבח. מאז כניסת רוסיה לקלחת הסורית, ישראל תרגמה את העוצמות הצבאיות והאחרות שלה לעוצמה מדינית, שאפשרה להגיע לסיכומים עם הרוסים באשר לאי־פגיעה הדדית באינטרסים. למעשה, הדבר הבטיח לישראל חופש פעולה בסוריה. אף על פי שהרוסים סימנו את סוריה כטריטוריית החסות שלהם, צה"ל לא נאלץ למשוך את ידו ממנה.
ישראל פעלה בכל עת שראתה לנכון, והרוסים לא התערבו ולא פצו פה. אפילו אחרי התקיפות המרובות של ישראל בעומק סוריה בשבת האחרונה, בעקבות חדירת המל"ט האיראני לישראל, במוסקבה הסתפקו בהצהרות פרווה בדבר "נחיצות השמירה על הריבונות הסורית".
הרשו לי לתרגם אותן משפת הדיפלומטים לשפה של בני אדם: תגנו על האינטרסים שלכם, רק תשתדלו לא לפגוע באינטרסים שלנו. ובכן, ברית - לא, אבל כיבוד אינטרסים ישראליים - כן. מי שלא מעריך את חופש הפעולה של ישראל בסוריה כהישג עצום, פשוט לא מבין את טיבה של רוסיה ואת המגבלות הטבעיות של ישראל ביחסים עם המדינה הענקית הזאת.
שלטון מבוצר
נתוני הפתיחה דווקא לא היו לטובת ישראל. מאז עלייתו לשלטון, פוטין הגביר בהדרגה את ההתנגדות למדיניות של ארה"ב ובעלות בריתה כמעט בכל תחום. הוא ביצר את שלטונו, שדומה לפעמים לשלטון יחיד, וסימן כיוון של חזרה ל"ימי הגדולה" של בריה"מ. לישראל אין סיבה לערוג לימי בריה"מ, שהיתה למתנגדת המושבעת של הציונות, אך ראו איזה פלא: בשעה שהמגמות האנטי־מערביות התחזקו מאוד בציבוריות הרוסית ובממשל שלה, ישראל הצליחה להחריג את עצמה מן העוינות הרוסית למערב.
ארה"ב נתפסת על ידי חוגים נרחבים בציבור הרוסי כאויבת, ואילו ישראל - לא. ישראל נהנית מההישג הזה בלי להסתכסך עם אותן מדינות שמובילות את ההתנגדות לרוסיה. בדיוק להפך, התקשורת ברוסיה מרבה לציין שנתניהו הוא מנהיג יחיד כמעט שנהנה מקשר פתוח הן עם דונלד טראמפ והן עם פוטין. עמדה ייחודית זאת עוד יהיה אפשר למנף.
הפיתוי האולטימטיבי
השאלה הגדולה כעת היא האם ישראל מיצתה את מה שאפשר להפיק מהיחסים עם רוסיה, או שמא ניתן להניע את רוסיה לעמדה קרובה יותר לאינטרס הישראלי, במיוחד בכל הקשור לבלימת שאיפות איראן התוקפניות.
לרוסים אין הרבה שותפים, ולכן הם לא ימהרו לוותר על השותפות עם האיראנים. בלי הכוחות היבשתיים שנשלחו על ידי טהרן לסוריה הרוסים לא היו מצליחים להביא למפנה בסוריה ולהציל, לפחות לעת עתה, את משטרו של אסד מנפילה ודאית.
התלות הצבאית באיראן בזירה הרוסית לא פחתה גם לאחר שהרוסים הכריזו כמה פעמים על "הניצחון" ועל דילול כוחותיהם שם. אולי אף להפך - הרוסים מתחילים להבין שהצרות האמיתיות במזרח התיכון מגיעות לאחר הצהרות הניצחון, וללא איראנים אין להם סיכוי להצליח בהסדרת סוריה כרצונם. תוסיפו לכך את הפן הכלכלי - איראן היא שותפת סחר משמעותית עבור רוסיה, והתקוות הרוסיות לפצות את עצמם על ההוצאות הגדולות של ההתערבות הצבאית בסוריה באמצעות ניצול משאבי האנרגיה שלה בעתיד - לא יתגשמו בלי הסכמה איראנית.
עם זאת, תהיה זאת טעות להסיק שהאינטרסים של רוסיה ואיראן חופפים. השותפות שלהן מושתתת על תועלות מיידיות ולא על קרבה אידיאולוגית. בשנים הספורות של העמידה במחנה אחד במלחמת האזרחים הסורית נתגלו ביניהן לא מעט חילוקי דעות.
כך, למשל, הרוסים ניסחו טיוטת חוקה עתידית של סוריה כמדינה פדרלית, וזכו מייד לתגובה צוננת לא רק מאסד, אלא גם מאיראן. בטהרן התנגדו לכל רעיון של פדרליזציה או הענקת אוטונומיה לחבל זה או אחר בסוריה, והתגובה העוינת הביכה את הרוסים.
מעבר לכך, במוסקבה מבינים שההרפתקנות האיראנית עלולה לסחרר את האזור בהתנגשות רבתי, שאולי תגזול מהרוסים את השלל הסורי שלהם, ותזמין את ארה"ב לחזור למזרח התיכון במלוא העוצמה. תסריט כזה יבטל את כל ההישגים של פוטין בחזית המזרח־
תיכונית, ולקרמלין יש הרבה סיבות לחשוש מהתממשותו. כדאי לזכור שלמרות השאפתנות והיומרה להיות "כינור ראשון" בעולם שמשתנה לנגד עינינו, הרוסים רחוקים מארה"ב בכל פרמטר מעשי, החל מכלכלה (התמ"ג האמריקני גדול מזה הרוסי פי עשרה) וכלה בעוצמת הצבא.
מטרתם של הרוסים נשארת אחת - לחזור לגדולה של פעם - וכאן אולי טמון הסיכוי לתקוע טריז בינם לבין האייתוללות. רוסיה תשקול לזנוח את איראן רק אם האתנן שיובטח לה בתמורה יכיל את הפיתוי האולטימטיבי של הכרה בה כמעצמה. לחולל שינוי שכזה יכול רק אדם אחד, ושמו דונלד טראמפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו