איש לא נפל מכיסאו

הוגשו "המלצות" המשטרה והן נראות כמו לקט של דף מסרים. לא, הן נראות כמו הפצצת שטיח. אולי כמו שיטת מצליח. שיפגעו רסיסים, גם אם לא תהיה פגיעה נקודתית. הן לא חרגו מהצפוי זה זמן רב. ויתר על כן, בקטעים מסוימים נחשפים חיבורים חשודים בין העד המפתיע יאיר לפיד לבין אישים מסביבתו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. דוברת המשטרה מירב לפידות, שתיעדה את הערצתה ליאיר לפיד בפוסטים בפייסבוק משנת 2013, היתה דוברת משרד האוצר בתקופת לפיד. ניצב יואב סגלוביץ' התייצב לימין יאיר לפיד במפלגתו; חניכיו במשטרה חקרו את פרשיות נתניהו. אלשיך עצמו שירת בשב"כ כשבראשו עמד יעקב פרי, עוד בכיר ביטחוני מסביבתו המפלגתית של לפיד. "יש עתיד" נראית מהשבוע כמסלקה של המשטרה. הפיכתו של הטוען לכתר לעד התביעה נגד ראש הממשלה? אלוהים אדירים.

בולט גם שהחוק שכביכול היה אמור להיטיב עם ארנון מילצ'ן לא עבר. משמעות הנגיעה של נתניהו בחוק היא מאוד מעורפלת. כדי לבנות עליה ועל השיחות עם נוני מוזס אישום בשוחד צריך הרבה יצירתיות.

החקירות, החשדות, ההמלצות - זהו גוש עיסה קפקאי. לפי השקפתו של ראש הממשלה נתניהו, התקשורת החד-ערוצית בישראל הפכה לפיגוע אסטרטגי. היא שירתה אינטרסים אסטרטגיים זרים ופוגעת במשטר הדמוקרטי. הוא מנסה זה שנות דור לשנות את המפה התקשורתית, אך ניסיון כזה מצריך שידול של בעלי יכולת מעוניינים וכן מגע עם הפקידות במדינה העוסקת במלאכת השיטור של שוק התקשורת הלא־חופשי. המגע הזה עם הפקידות, כפי שמעיד מסמך ההמלצות, הוא רעיל ומסתיים מבחינת המשטרה בפלילים. בסופו של דבר, האיש שפועל לשבירת מונופול הדעות הופך לפושע. 

יכול להיות שזה עניין של ניסוח, אבל גם במסמך ההמלצות נכתב כי "נמצאה תשתית ראייתית לביסוס חשדות". זה ניסוח פושר. ביסוס חשדות, לא ראיות להעמדה לדין או הגשת כתב אישום.

מה שאופף את החקירות וההמלצות של נתניהו צריך לפסול את התיק. אבל האי־רציונלי ככל שמדובר בנתניהו גובר על הכל. המצב הציבורי לא השתנה; התמיכה בנתניהו במפלגתו לא התמוטטה. אף אחד לא נפל מהכיסא עם פרסום ההמלצות במהלך תקשורתי פוליטי מתוזמר. ומשפטן כמו השר יריב לוין היה בוטה מאוד בתגובתו כשהאשים את המשטרה בניסיון לביצוע הפיכה שלטונית. 

תקדים רות דוד

איך תשפיע "הפצצת השטיח" של המשטרה על מנדלבליט? מומחי משפט מעריכים כי הפרת אמונים תהיה, אולי, בלתי נמנעת

הלחץ הציבורי על היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להעמיד לדין את נתניהו הוא בעוצמות מטורפות. הוא שילוב של השנאה הקמאית נגד בנימין נתניהו והשלילה הקיצונית של קווי המדיניות שלו ואישיותו המדינית־פוליטית. מומחי משפט מעריכים כי הפצצת השטיח של המלצות המשטרה נועדה לסחוט כתב אישום לפחות על הפרת אמונים. 

יהיה אשר יהיה כתב האישום, וייתכן גם שמנדלבליט יתעלה וימצא את כל הליך החקירה פסול, ספק אם נתניהו יכול לקוות למשפט צדק. מכבש התעמולה נגדו וחרושת השנאה חלחלו לכל מקום, וקשה להאמין שבתי המשפט משוחררים מההשפעות האלה. 

היועמ"ש מנדלבליט. מה יחשוב הציבור אם אחרי כל מאמצי המשטרה ייסגרו תיקי החקירות? 

בכל אופן, יש תקדים - החלטתו של היועץ המשפטי מנדלבליט לסגור את התיק נגד פרקליטת מחוז תל אביב עו"ד רות דוד. משפט המפתח שם הוא כי בחינת התיקים שבהם טיפלה רות דוד, "לא העלתה אינדיקציה כלשהי לקבלת החלטות מוטות או לא סבירות בעקבות התערבות של רות דוד". החשדות היו שבתמורה למתנות היקרות שקיבלה מרונאל פישר היא הפעילה את השפעתה בתיקים שייצג. הנחקרים כמובן היו פרקליטים שונים מסביבתה של רות דוד, וקשה לצפות מאנשים כל כך ישרים שיפלילו חברה בגילדה. 

דווח כי היועמ"ש התבטא שכישלון בהרשעת נתניהו יגרום לקטסטרופה במערכת המשפט. אבל מה יחשוב הציבור אם אחרי כל מאמצי המשטרה ייסגרו התיקים? גם זו תהיה קטסטרופה: הציבור עלול לחשוב שהמשטרה היא גוף שפעל לחיסולו הפוליטי של ראש ממשלה.

העור הדק של אלשיך

בין מאיר דגן לרוני אלשיך - התוכנית "עובדה" הפכה להיות הזירה התקשורתית של "הרשות הרביעית"

יש פרשנים שכל ניתוח פוליטי מעמיק שמחבר אחד ועוד אחד נשמע להם כמו תיאוריית קונספירציה. אז מתאים לצטט את דבריו של פרופ' סטיבן פ. כהן המלמד בפרינסטון וב־NYU לגבי חקירת קשרי טראמפ־רוסיה. בתחילת הקיץ שעבר אמר כהן בראיון לטאקר קרלסון בפוקס ניוז, כי "שני מניעים יצרו את הנרטיב השקרי הזה לגבי טראמפ, שאיכשהו הוא סוכן של הקרמלין. יש שני כוחות. אחד זה האגף הקלינטוני של המפלגה הדמוקרטית, שאינו רוצה להודות בתבוסתו בבחירות... ובאותו זמן קיימת בוושינגטון זה זמן רב 'הרשות הרביעית' של המשטר - אלו שירותי המודיעין. שירותי המודיעין מתנגדים להתקרבות לרוסיה".

כהן הוא לא היחיד שחושד ש"הזרוע הרביעית" חותרת תחת שיתוף פעולה רוסי־אמריקני לייצוב המזרח התיכון. לאחר פרסום המסמך של ועדת המודיעין של הקונגרס (מסמך נונז), קיבלו דבריו חיזוק. "אותי לימדו שיש שלוש רשויות למשטר", חזר כהן על התזה שלו לפני כשבוע. "אבל מה שקורה למעלה עם שירותי המודיעין ולאו דווקא ה־FBI, מעלה את השאלה האם אין הרשות הרביעית משפיעה לא רק על הפוליטיקאים, אלא גם על מה שאנחנו חושבים כשאנחנו הולכים להצביע, זאת באמצעות הדלפות לתקשורת".

השילוב המסוכן בין התקשורת לאותם גופים שאצלנו מכונים "שומרי הסף" (כדי לייפות אותם), נחשף בצורה ברורה בראיון לפני יותר משבוע של אילנה דיין עם המפכ"ל אלשיך. זו הרשות הרביעית בנוסח מקומי. מומלץ לצפות פעם שנייה בראיון הזה. דיין למעשה ראיינה את מפכ"ל המשטרה על תקן החוקר של ראש הממשלה. אלשיך מיצב את עצמו בצורה כזאת. 

עיתוי הראיון ופרסום ההמלצות לפריים טיים בטלוויזיה בולט לעין. זה מחשיד את המשטרה שהיא מינהל ההסברה של ה"הסתדרות". אחרי שהאבק שקע, אי אפשר שלא לרשום - "לא אני הנחקר, זה הוא הנחקר". 

על אישיותו אמר רוני אלשיך, "אני בתחרות עם עצמי". אילנה דיין הדגישה את המילה "אמביציה". אלשיך, מעבר לעוינות ששידר כלפי "הנחקר", ראש הממשלה, מתגלה כאדם מוכוון מטרה. רוב הכתבה מוקדשת לזהותו כאיש ביטחון, כבכיר מצטיין בשירות ביטחון כללי. הוא איש שב"כ. לאלשיך יש גם קשר דם לראש הממשלה המנוח יצחק רבין דרך פרשת החטיפה של נחשון וקסמן. הוא אפוא "אחד משלנו". 

האם האמירה של אלשיך, שלא חזר ממנה, כי אתיופי - טבעי שאתה "חושד בו יותר", ישימה גם לאובייקטים אחרים שנמצאים על הכוונת של המשטרה? האם הגוף המשטרתי שהונע על ידי התקשורת או על ידי גורמים אחרים לחקור את בני הזוג נתניהו הפנים איזו גישה אוטומטית שלפיה טבעי שחושדים בנתניהו? 21 שנות חקירות בתיאום עם גורמים פוליטיים עושות את שלהן. 

אלשיך מאשים בעקיפין את ראש הממשלה שאיים על משפחות החוקרים בפרשה. הוא התפאר בכך, שהוא הצליח או יצליח להביא את ראש הממשלה לעדות בפרשת הצוללות. הרושם ממנו הוא כזה: אלשיך, כמו כמה אנשי ביטחון בכירים נוספים, בעיקר בדימוס, הוא בעל נטייה להיסחף אחרי מילותיו. הוא בעל עור דק. בולט שהוא רוצה לרצות את המראיינת אילנה דיין. דומה שהוא רואה בה סוג של בוסית. 

אלשיך עבד כל חייו במנגנון היררכי וזקוק כנראה לבוס מלמעלה. הוא גדל כאדם בודד - וזה ראוי להערצה - אך נראה שפיתח נטייה למצוא חן בעיני הקבוצה שאליה הוא משתייך. הוא נשמע מתייחס בנאום אחד למשפחת "ביתן". "ביתן בתי"ו", הוא מדגיש ומחייך בחנופה. זו לא התנהגות של איש חוק אחראי ואובייקטיבי. 

אילנה דיין ותוכניתה "עובדה" הפכו לצומת שבו נוצר השילוב של "הרשות הרביעית", של התקשורת עם ארגוני ביטחון־מודיעין־משטרה. מאיר דגן לא עסק בחקירות של ראש הממשלה. אבל תפקידו ב"מוסד" של "עובדה" היה לקבע בעיני הצופים והמאזינים בכמה תוכניות שהוקדשו לו את הרושם שנתניהו הוא חסר אחריות ומסכן את האינטרסים הביטחוניים העמוקים ביותר של מדינת ישראל. 

עכשיו קיבלנו את המפכ"ל, שהוא איש שב"כ בכיר, מבצע חריגות קשות ביותר בהתנהלותו כגורם אכיפה במסגרת שלטון החוק בישראל. מאיר דגן נחשף בראיונות עם אילנה דיין כמי שהיה נאמן יותר לממשל האמריקני מאשר לממשלת ישראל. המפכ"ל נחשף כמי שהמטרה אצלו מקדשת את האמצעים, הוא תאב כוח והישגיות. הוא פיתח עוינות כלפי "הנחקר". הוא לא נשאל לגבי שערוריית ליאור חורב, אסטרטג פוליטי שכל הקריירה המקצועית שלו הוקדשה למלחמה רווית הסתה וחסרת מעצורים נגד נתניהו. לכן אלשיך גם לא ענה. האם חורב הוא החוליה החסרה בראיון הזה?

שבת בבוקר, יום יפה

יום הקרב בצפון הבהיר עד כמה הדילמה של פוטין מורכבת, וגם הזכיר שישראל היא היחידה שנקטה אקט רציני נגד המשטר הנפשע של אסד

נכון, בסופו של דבר ההישג המבצעי של ישראל בשבת שעברה הוא בלתי רגיל. יירוט מל"ט שאמור היה להיות חמקן. מצוד מהיר ויעיל אחרי קרון השיגור במרחקים עצומים מהגבול. ולקינוח מבצע התקפי נרחב להשמדת סוללות הגנה אווירית של סוריה בתוספת השמדת ארבע מטרות איראניות איכותיות, שאף אחד לא רוצה לחשוף מהן. בתקשורת הזרה מדברים על מומחי טילים מדויקים. ו־כן: בתוך כל זה איבדנו מטוס F-16.

אבל על כף המאזניים עומדים היחסים עם רוסיה ונשיאה ולדימיר פוטין. נטען על ידי מקורות זרים אמינים ביותר שישראל רצתה לצאת לגל תקיפות נוסף, ושפוטין בשיחתו הטלפונית עם נתניהו עצר אותנו ואמר "נייט". קשה להאמין. גם כך קיימת אפשרות שישראל הגזימה בתגובתה הצבאית, שיש בה כדי לערער את שלטונו של בשאר אסד ויש בה כדי להציג את הרוסים כמי שמפקירים את סוריה. נכון שיש ניגודי אינטרסים בין איראן לרוסיה. אך משטר אסד וסוריה עצמה הם אינטרס רוסי רב ערך משיקולים שאנחנו לא תמיד מבינים.

"תאר לך את הפסיכולוגיה של איש צבא רוסי", אמר לי אדם שיודע, "הוא נמצא בבסיס, ולא הרחק ממנו נפגעים אנשים ומטרות שהוא נלחם לצידם. הוא משתתף עם הסורים ועם האיראנים או שליחיהם. והנה, מעל ראשו טסים הישראלים ומפציצים אותם. והוא יודע שבלחיצת כפתור הוא יכול להפסיק את זה. ובכל זאת הוא לא עושה את זה. זה לא פשוט מבחינתו". הוא ממשיך: "הקצין הזה גם צריך לנצור את עצמו וגם צריך להתגבר על החשש שלא תיפול לו על הראש פצצה. צריך להבין, זה נגד האינסטינקט הרוסי".

כשאתה שומע את הדברים, קשה להדחיק את השאלה: כמה זמן זה יחזיק מעמד? צריך להיות ברור: התקיפה של ישראל בשבת שעברה, ולצורך העניין - כל תקיפה כזאת - מאתגרת את פוטין. יש בצמרת מחשבות על כך שאולי מתחנו את החבל. לא יותר מדי. מפתיע אולי, שגם תוך כדי יום הקרב המתוח, נשמר הקשר הישראלי־רוסי בקו הישיר לשדה התעופה חמימים, שם ממוקם מרכז השליטה הרוסי. נשמר הקשר גם במנגנוני תיאום אחרים.

אבל מתחנו את החבל והשאלה היא אם בשלב מסוים הוא לא ייקרע. "השטח" והרחשים העולים ממנו, כמו אותן תחושות של קצינים רוסים שרואים את הסורים חוטפים, מתערבבים בשיקוליו של הנשיא פוטין.

אבל ה"מצד שני" חשוב לא פחות. ישראל היא הכוח המערבי הדמוקרטי היחיד שגם עשה משהו רציני נגד המשטר הנפשע של בשאר אסד. כל האחרים מברברים. בייחוד תיזכר סמנתה פאואר, שגרירת הצביעות של ממשל אובאמה באו"ם. היא ברברה ולא עשתה כלום בעת שאזרחי חאלב נטבחו.

החיבור המעניין בעניין הסורי לפרשת החקירות הוא בשאלה כיצד היה מתנהג יאיר לפיד. הוא היה טס לוושינגטון, ולא למוסקבה או לסוצ'י.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו