את אדית ליברמן פגשתי במקרה במרכז הרפואי לניאדו שבלב קריית צאנז החרדית שבנתניה. יצאתי אל החניה בסיום עוד ראיון חדשותי, כשלפתע נתקלתי באחת הנשים הססגוניות, המרתקות והאנרגטיות שראיתי בחיי.
ליברמן (93) עובדת ומתנדבת קרוב ל־45 שנה בגיוס תרומות לבית החולים ובסיוע למחלקת יחסי הציבור. "פה זה הבית שלי יותר מביתי הפרטי", היא מספרת לי כשאנחנו יושבות במשרד שלה בלניאדו, "כשבעלי חלה במשך שלוש שנים וחצי ואושפז פה במחלקת לב, אני ישנתי כאן, על הכורסה השחורה הזו במשרד. במשך היום הייתי עם החולים כמו שמעולם לא הייתי איתם. ב־31 ביולי 2017 נפטר בעלי כשהוא בן 93 והשאיר לי חור עמוק בלב". אחר כך היא סוגרת את דלתות הארון שעוד נותרו בו בגדים וציוד אישי מהתקופה ההיא כשמסביבה תעודות הוקרה לצד צילומים משפחתיים.
הרוח האנרגטית של אדית משתקפת גם בלבוש שלה. בפעם הראשונה אני פוגשת אותה בחליפת ז'קט וחצאית חומה נוסח שנות ה־40 ובכובע לבד כהה שמוט בצידו. בפעם אחרת נפגשנו כשהיא בסוודר צבעוני ובכובע תואם, תמיד מאופרת ועם אקססוריס מוקפדים, כמו לקוחה ממגזין רטרו.
מי שזכתה לאות יקירת העיר נתניה לשנת 1992 על תרומתה לקהילה, וחולמת להדליק משואה ביום העצמאות, אומרת באנגלית מתובלת בעברית את תמצית ה"אני מאמין" שלה: "נולדתי בברלין ויצאנו משם בשלום, זו סיבה מספיק טובה לקום בבוקר עם חיוך על הפנים ולומר 'מודה אני'. בגיל כמו שלי כבר לא ברור ולא מובן מאליו להתעורר בבוקר. אחר כך אני פותחת ספר תהילים. אני מרגישה טוב כשאני מתפללת. הידיעה שהשם הטוב איתי פותחת לי אחרת את הבוקר".
ליברמן לא מפסיקה לחייך, גם כשהיא מדברת על הרגעים הפחות נוחים שמגיעים עם הירידה במצב הבריאותי: "יש לי ראש בריא, אבל לגוף שלי יש מחלת קרוהן (מחלת מעי דלקתי). נכון, זה משפיע על כל הגוף, אבל בנשמה אני צעירה".
היא נולדה ביום הכיפורים 1924 בברלין. אביה אמנם למד רק עד כיתה ג', אך ידע שש שפות ובגיל 30 נישא לדבורה, מורה ליידיש. "הוריי היו בני דודים בהונגריה", מספרת אדית, "אבא אהב לספר שאמא לוחמת לא פחות ממנו, כי כבר בגיל 17 היתה מפקדת בצבא ההונגרי. כשהיו מגיעות אליה הרשימות עם שמות החיילים, היתה מוציאה את היהודים ומזמינה אותם לסעודות שבת בבית הוריה. הם נישאו ובשנת 1920 עברו להתגורר יחד בברלין. 48 שנים הם חיו יחד, הביאו ארבעה ילדים לעולם, אני השנייה".
ב־1934 עברה המשפחה ליוגוסלביה. "הייתי בת 10. לא היה לנו רע אך ז'בוטינסקי אמר, 'תאספו את עצמכם ותצאו משם'. הקשבנו לו. כשעזבנו את ברלין השארנו את הבית פתוח, כאילו בעוד רגע חוזרים". ב־1938 עברה המשפחה לארה"ב ולימים היא פגשה את אייבי (אברהם יוסף) בקאנטרי קלאב בניו יורק לאחר שסיים לשרת בצבא. הם התחתנו וב־1971 עלו לישראל והתגוררו בנתניה עם חמשת בניהם (כיום הבכור בן 69 ובן הזקונים בן 60).
"יש לי עוד הרבה מה לעשות". ליברמן בביתה
סיפור אהבה עם בית חולים
אדית היתה בת 47 כשהגיעה לישראל והותירה מאחוריה שורת תארים וולנטריים, דוגמת נשיאת "אגודת הנשים הצעירות" בבורו פארק ונשיאה בישיבה שבה למדו ילדיה. אמנם היא חלמה להיות רופאה, אבל לאחר שסיימה לימודי חינוך גופני באוניברסיטת קליבלנד באוהיו, לימדה ספורט והרצתה בנושא בריאות.
סיפור האהבה שלה עם בית החולים לניאדו החל במארס 1973. היא נפגשה עם הרב מאיר אייזנמן, שהקים את בית החולים לניאדו לבקשת האדמו"ר מצאנז והיה עסוק באיסוף כספים בחו"ל במסגרת ניהול יחסי הציבור. בסיומה של אותה פגישה הוא שכר את שירותיה של ליברמן כעוזרת שלו, אלא שמלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר דחתה את פתיחת בית החולים, ורק שנה לאחר מכן הונחה אבן הפינה שלו. בתקופת המלחמה שימש המקום שבו עתיד היה להיבנות בית החולים מתקן רפואי עבור הצבא, ואדית נטלה חלק במאמץ ודאגה יחד עם מגן דוד אדום לאלונקות ששימשו את תורמי הדם שהגיעו בהמוניהם לאחד האולמות. "אלו היו ימים של עוצר", היא מספרת, "הייתי מתחמקת מעיני החיילים ומגיעה לעבוד. בלי מפתח לבניין - הייתי קופצת מהחלון ומגיעה היישר אל משרדי, ועד הבוקר הייתי מקדמת את עניין התרומות לפתיחת בית החולים".
גיוס התרומות לבית החולים ממש זרם בעורקיה. ב־1974 היא הפיקה את ארוחת הצהריים הראשונה הגדולה שנועדה לגייס תרומה משמעותית, וזו גררה אחריה עוד הרבה ארוחות. עוד ועוד מחלקות החלו לקרום עור וגידים, לצד מרפאות חדשות שנפתחו. "הסכומים שהצלחנו לגייס באמצעות הארוחות מהאמריקנים הרבים שגרים בנתניה ושהכרנו אותם כבר מברוקלין, היו גבוהים. הארוחות התקיימו למטה במרתף, והלירות שאספנו לטובת בית החולים הביאו לתחושה נהדרת".
אחרי הארוחות הגיעו מכירות פומביות לצד פתיחת חנות למכירת בגדים יד שנייה - וכל ההכנסות היו קודש ללניאדו, ובהמשך נולד בזכות אדית "חברי נתניה" - חוג ידידי לניאדו שעדיין קיים, אם כי בשם אחר. בין לבין היא יזמה הוצאתו של עלון חודשי של בית החולים. תמיד בקסם. אפילו את התודות לתורמים היתה כותבת בשירים.
"החופשות השנתיות שלנו היו מכוונות לגיוס כספים לבית החולים, בתורמים או בהרצאות בריאות שנתתי במהלך שהותנו בפלורידה", מספרת אדית, "זו היתה יחידה נפרדת שניהלה פה את כל בית החולים, ולצד זה פעלתי רבות גם עבור הקהילה ובכלל עבור מדינת ישראל. הקמתי שני בתי כנסת בנתניה, הייתי מדרבנת צעירים יהודים שסיימו צבא בארה"ב לבוא ולהתגייס לצבא בישראל. הייתי חברה טובה גם של מנחם בגין, ובמיוחד של אשתו".
יותר מ־44 שנים עברו. את עדיין זוכרת את התרומה הראשונה?
"אחת הראשונות, בשנת 1974, היתה מקשיש שעמד להיכנס לבית אבות בקריית צאנז. הוא תרם 50 לירות לבית החולים וציין שהמטרה טובה. מאז שמרנו על קשר. 20 שנה אחרי, התקבלה תרומה על סך 50 אלף דולר לבית החולים. שאלו אותי אם אני מכירה את השם, וזה היה אותו קשיש".
"אין הרבה גברים כמוהו היום". ליברמן ובעלה
הסוד: להישאר קרוב לצעירים
כיום ליברמן היא סבתא וגם סבתא רבתא - "ועדיין יש תוצרים בדרך", היא אומרת ומתעקשת שלא להסגיר את מניינם.
מאיפה האנרגיות, ועד מתי תתרוצצי כך במסדרונות?
"אני לוקחת לפחות 20 ויטמינים בכל יום ושוחה, ועם כל הבעיות שיש לי - אני הולכת עם ההליכון. הראש, ברוך השם, עובד. איזו בת 93 את עוד מכירה שעדיין מכניסה כסף מהרצאות על ספורט וחיים בריאים?" היא אומרת לי ומציגה בפניי מאמרים מעולם הבריאות, שפרסמה לאחרונה בכתבי עת בארץ ובעולם.
ומה הסוד בענייני עור הפנים?
"זו גנטיקה טובה".
סדר היום של אדית שגרתי וקבוע: היא קמה בשש בבוקר, "מסתכלת על השעון וחוזרת לישון לעוד שעה. כשאני קמה, אני אומרת 'מודה אני' וקוראת תהילים. המטפלת מגיעה מדי בוקר לשעתיים. אחרי ההתארגנויות אני נוסעת במונית לבית החולים. רק בחצות אני הולכת לישון. בזמן שבגיל שלי כולם כבר מזמן במיטות בבתי האבות - אני עדיין מסתובבת".
יש לך טיפים לשמירה על אורח חיים בריא?
"כל חיינו בעלי ואני היינו בחברת צעירים. אדם צריך להיות פעיל, לזוז כל הזמן. היום הצעירים כל הזמן יושבים מול המחשב על הטוכעס וזהו. אני רצה לכאן, רצה לשם. אני בריאה בלב וזה מה שחשוב לי. בכל יום אני עולה במדרגות ורואה שאני לא מתנשפת, אז אני מבינה שהכל בסדר. אני אוכלת הכל ועם הרבה מלח, כי זה טעים לי, אבל כמות האוכל - במידה, ומקפידה לשתות מים".
אדית מביטה חסרת סבלנות בשעון ודוחקת בי לסיים: "אני חייבת ללכת לשחות". היא מתקשרת למטפלת הלנה ואומרת בחיוך: "אני מטפלת בה יותר מאשר היא מטפלת בי". אגב, את כל מספרי הטלפון אדית זוכרת בעל פה. "תאריכי יום הולדת אני פחות זוכרת", היא מודה.
באוקטובר הבא תהיי בת 94. מה היית רוצה לקבל מתנה?
"את בעלי... את יודעת למה?" היא דומעת, "כי אין הרבה גברים כמוהו היום. הוא היה נאמן לי ואני הייתי האהבה של חייו. אלגנטי. מרשים. כזה שאפשר לצעוד לצידו חיים שלמים. היינו בטוחים שנחיה עוד הרבה זמן יחד. 70 שנה לא מספיקות".
ומייד היא מתנערת וחוזרת לחייך: "אני עדיין לא מסכמת את חיי, יש לי עוד הרבה מה לעשות. אני עובדת על להפוך את הארץ לציונית יותר. כשבאתי לארץ לא היה אפילו נייר טואלט, ועכשיו תראי באיזה עולם יפה אנחנו חיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו