"אין מדינה בטוחה יותר ממדינת ישראל. אנשים נלחמו בדם כדי להגיע לכאן, והדבר שהכי מקומם אותי הוא שישראלים מקטרים על המדינה וחושבים שיש להם מקום אחר לחיות בו. הרי בחו"ל הם לא מדברים עברית, מחשש שיפגעו בהם. פה אין פחד, פה אתה מרגיש שייך".
גיא ריזק (19), שבימים אלה מסיים טירונות בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) של גולני ומתכונן להמשך הטירונות בגדוד הסיור (גדס"ר) של החיל, קורן מאושר כשהוא מדבר על ישראל. אחרי הכל, רק מעטים מכירים כמוהו את ערכם של תחושת שייכות, זהות וחיבור רגשי למקום שבו גדלת, גם אם שורשיך במקום אחר.
הוא נולד בלבנון כנוצרי ונשא את השם פואד. במאי 2000, עם הנסיגה הסופית של צה"ל מדרום לבנון, כשהוא בן שנה וחצי, הגיע לישראל, והתקשה למצוא את מקומו. הישראלים קראו לו ערבי, הערבים בישראל קראו לו בוגד. בכנסייה ציין את חג המולד הנוצרי, ועם חבריו היהודים חגג פסח וחגים יהודיים נוספים, אך לדבריו, לאורך כל חייו פנטז על הרגע שבו יוכל להכריז על עצמו "יהודי".
כעת, כשהוא מסיים את תהליך הגיור, משאלת הלב מתגשמת. לראשונה, הוא אומר, הוא מרגיש שלם עם עצמו. "היום אני יהודי ציוני גאה, סוף סוף".
תמיד ידע, לדבריו, מה מקורותיו ומאיפה בא, אבל בתוך תוכו חש משיכה בלתי מוסברת ליהדות. "מבפנים הרגשתי קרוב יותר אליה מאשר לנצרות. כאילו תמיד היה חסר משהו, ועכשיו כל חלקי הפאזל התחברו אצלי והרכיבו אותי, את גיא, החייל היהודי הישראלי שמת על מדינת ישראל. סוף סוף אני יכול לחגוג את העובדה שאני יהודי".
אנחנו נפגשים בבא"ח גולני ברגבים. את פניו מעטר זקן צה"לי תקני. על ראשו כיפה לבנה שמגן דוד גדול רקום עליה. עיניו השחורות מחייכות במבוכה קלה. "בדיוק היום אנחנו מסיימים את הטירונות, ויכול להיות שאצטרך לצאת לכמה דקות כדי לחתום על ציוד", הוא מתנצל.
כבר שלושה חודשים וחצי מונחת הכיפה על ראשו, וניכר שריזק התרגל אליה, כאילו תמיד היתה שם. גם להשכמות המוקדמות לתפילות הבוקר הוא כבר התרגל, ולפחות כרגע לא נראה שהוא עומד להפסיק.
"בתהליך הגיור, שארך שלושה חודשים וחצי, החדירו בנו מורשת יהודית ומורשת קרב. בהמשך למדנו גם על הדת, הכשרות והתפילות, והיינו צריכים לעשות שבת כהלכתה. בעזרת השם אני מקווה שאצליח להמשיך את הדרך הזאת.
"היום אני שומר את השבת, לא נוסע, לא מדליק אש. כשאני בא הביתה לסוף שבוע מהצבא, אמא שלי דואגת להכין לי את כל האוכל מראש ולשים על פלטה. כשאני מתעטף בטלית אני מתחבר לאני הפנימי שלי, וזה עושה לי טוב. אני מרגיש לראשונה שהגוף והנפש נמצאים יחד במקום הנכון".
את אהבתו הרבה לעם היהודי ולישראל ספג ריזק, לדבריו, מגיל אפס, בבית. אביו, מישל (53), הוא חשמלאי ראשי במפעל לפלסטיק בכרמיאל, ואמו, סוניה, סייעת בחינוך המיוחד בבית הספר "כרמים" בעיר. השניים קשרו את גורל משפחתם בעם היהודי ומדינת ישראל כבר לפני שלושה עשורים - כשמישל התגייס לצבא דרום לבנון, שפעל בשיתוף עם צה"ל נגד ארגון חיזבאללה.
הם התגוררו בכפר קליעה, בנפת מרג' עיון שבדרום לבנון, כעשרה קילומטרים מגבול הצפון. החלטתו של מישל להצטרף לצד"ל נועדה להבטיח למשפחתו חיים שלווים ושקטים, ככל האפשר, אך בסופו של דבר היא כפתה עליו לברוח מדרום לבנון באישון לילה, כשהוא מותיר את כל רכושו מאחור.
גיא בילדותו, כנוצרי
"הייתי אז קצין בדרגת רב־סרן ושירתי כמ"פ ארטילריה. בדיוק סיימתי לבנות בית גדול, שתכננו לעבור אליו", מספר מישל בהתרגשות. "היו לי אז שלושה ילדים קטנים. נתנאל, שנקרא באותם ימים ג'ורג', היה בן 8. מעיין, אז מנואלה, היתה בת 5. וגיא, שנקרא פואד, היה תינוק בן שנה וחצי. הידיעה על נסיגת צה"ל מלבנון הגיעה בלילה שבין 22 ל־23 במאי 2000. אמרו לנו לרוקן את התחמושת שלנו כדי לא להשאיר אחרינו כלום לחיזבאללה, כי החל ממחר צד"ל מפסיק להתקיים.
"אלה היו שעות של הרבה חוסר ודאות ובלבול. אחי הגדול היה סמח"ט בצד"ל, ואחי הצעיר היה הנהג שלי. שלחתי אותו לאסוף את כל המשפחה ולהביא אותה לגבול, ליד הכפר רג'ר. הדבר היחיד שסוניה הספיקה לקחת איתה היו התמונות המשפחתיות שלנו. חיזבאללה כבר נשף בעורפנו. חיכיתי להם בגבול, רק המדים לגופי. ישבנו ליד מעבר הגבול כמה שעות, עד לרגע שבו ישראל פתחה את המעבר ואפשרה לכל חיילי צד"ל ומשפחותיהם להיכנס לתוך ישראל".
אמו של מישל ושניים מאחיו נשארו בלבנון, לשמור על קברי אביו ושניים מאחיו הנוספים, שנהרגו במהלך הלחימה המתמשכת במדינה. גם משפחתה של סוניה נשארה מאחור.
מישל, שהיה קצין מוערך ומכובד, מצא את עצמו ברגע אחד במעמד של פליט חסר כל, לצד אשתו ושלושת ילדיו הקטנים, כשאיתו רק שניים מאחיו. כשפואד הקטן בכה מרוב רעב, חייל צה"ל שעבר במקום הבחין במצוקת המשפחה והגיש למישל בקבוק חלב בשביל הפעוט.
ממעבר הגבול נלקחה המשפחה, עם אנשי צד"ל נוספים, למלון בצפת, שם שהו בצפיפות ובדוחק במשך שבעה חודשים. "לי היה ברור כבר מהשלב הראשון שכל החיים שהיו לי בלבנון נמחקו ואינם, ושמעכשיו אני צריך לבנות את החיים שלי ושל משפחתי מחדש", משחזר מישל. "כשעברנו את הגבול, אשתי ואני הבטנו זה בזה והחלטנו שמרגע זה ואילך אנחנו לא מסתכלים לאחור".
כבר עם המעבר למלון בצפת יצא מישל לעבוד אצל קבלן שיפוצים. במקביל התחיל לתרגל את העברית שבפיו, ודאג שילדיו יתאקלמו בישראל כאזרחים שווים לכל דבר. מקץ שבעה חודשים עברה המשפחה לכרמיאל, הרחק מרוב אנשי דרום לבנון האחרים, שהתרכזו בעיקר בנהריה ובטבריה. מישל ידע, לדבריו, שרק בדרך זו יוכל לשלב את ילדיו בארץ בצורה מיטבית.
"באותה תקופה רוב הצד"לניקים חוו בלבול עצום ואי ודאות לגבי העתיד שלהם בישראל. הם היו יושבים יחד ומחכים שישראל תגיד להם מה לעשות. היו שם משפחות שבגלל ההמתנה הזאת לא למדו מילה אחת בעברית במשך חמש שנים. לי זה לא התאים, לכן מייד עם המעבר לכרמיאל, הילדים כבר השתלבו בבתי הספר. גיא נכנס לגן, והתחלנו את חיינו מחדש".
"תמיד חלמתי להתגייס"
למרות רצונו העז של מישל לראות בילדיו ישראלים לכל דבר, גיא מספר שדווקא הוא סבל יותר מאחיו מהצקות על רקע מוצאו. "בשנים הראשונות שלי בישראל הציבור לא ידע מה זה צד"ל. הייתי בגן יהודי, ושם היו קוראים לי 'ערבי מסריח'. האוכלוסייה הערבית בכרמיאל ראתה בנו בוגדים, ואני זוכר אפילו פעם אחת שהלכנו לכנסייה, וכשיצאנו ממנה ראינו שהשחיתו לנו את הרכב. ניפצו זגוגיות ופנצ'רו את הגלגלים.
"גם השם פואד סימן אותי בעיני האנשים כערבי, ובתור ילד, להתמודד עם כל השאלות של מי אני ומה אני - היה לי לא פשוט. אני זוכר שבכל פעם שעניתי לשאלה מה שמי, מייד היו שואלים אותי אם אני ערבי. בהתחלה לא ידעתי להסביר להם מי אני, ולכן הייתי הולך הרבה מכות".
בבית לא הסבירו לכם מאיפה באתם?
"מעולם לא הסתירו. כל הדברים תמיד היו גלויים ועל השולחן. כששאלתי את אבא שלי, הוא סיפר שבאנו מלבנון, וכששאלתי למה קוראים לי 'בוגד' ולמה הוא יצא נגד המדינה שלו, הוא הסביר לי שצד"ל ראו בחיזבאללה ארגון שפוגע בלבנון, ולכן הם חברו לצבא הישראלי כדי להילחם בו. זה היה אינטרס משותף שנועד לעזור ללבנון, לא לפגוע בה. המטרה היתה להשאיר את לבנון בשליטה נוצרית, ולא מוסלמית".
בגיל 9, כשלמד בבית הספר "רעות" בכרמיאל, הרגיש גיא שהוא שבע מכל המאבקים הבלתי פוסקים על זהותו. "החברים שלי, שראו כמה אני סובל, החליטו שבמקום לקרוא לי פואד, הם יקראו לי גיא. בסופו של דבר, החלטתי ללכת להורים שלי ולהגיד להם שאני רוצה להחליף את השם שלי לשם ישראלי.
"כל המעמד הזה לא היה פשוט לי. לא ידעתי איך אבא שלי יקבל את העובדה הזו, הרי השם פואד ניתן לי על שם אחיו שנהרג בלבנון. כבר אז, כילד, חששתי שזה יגמור אותו מבפנים, אבל אבא הפתיע אותי. הוא אמר שאין לו בעיה עם זה, ושכבר מחר נלך למשרד הפנים. כמה ילדים בני תשע את מכירה שבכזאת נחרצות הלכו והחליפו את השם שלהם?"
מישל: "אני לא אשקר, לא היה לי קל לוותר ככה על שמו של אחי, אבל ידעתי כמה גיא סובל, ולכן היה לי ברור שלמען ילדיי אני מוכן להקריב הכל. כשהוא שינה את השם, ראיתי כמה טוב זה עשה לו - והייתי מאושר".
צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
שינוי השם היה הסממן הראשון בתהליך שתעבור בהמשך משפחתו של גיא כולה. מייד אחרי גיא החליט אחיו הגדול, ג'ורג', שעמד להתגייס, שהוא משנה את שמו לנתנאל, והחל בתהליך גיור.
גיא: "כשנתנאל התחיל את הגיור שלו, כבר הפסקנו לחגוג את החגים הנוצריים, והבית הפך מיום ליום ליותר ויותר יהודי. אם בעבר חברים היו באים אלי ולא יכלו לאכול כלום, כי אצלנו לא היה כשר - זה הלך והשתנה. בהתחלה היו תלויות בבית שלנו תמונות של ישוע ושל צלב, אבל כשאחי התחיל להתגייר ועברנו לבית חדש, אבא שלי קרא לרב, שעשה טקס דתי של קביעת מזוזה.
"אמא שלי הורידה מהקירות את כל התמונות שמסמלות את הנצרות, והכל כדי שנרגיש טוב עם עצמנו ועם הבחירות שלנו. גם ההחלטה של מעיין להתחיל גיור קיבעה את העובדה שהיהדות כבר חלק מאיתנו".
לתיכון "כרמים" שבכרמיאל נכנס גיא כבר בשמו החדש, ולדבריו, החיים הפכו עבורו קלים הרבה יותר. "הרי מדובר בשם הכי ישראלי שיש". הוא לא נדרש עוד להסביר לכל אחד מי הוא, וגם הקונפליקט הפנימי, שאותו חווה לאורך כל שנותיו כילד, החל להירגע בקרבו. זהותו התבהרה לו וסללה עבורו את הדרך להפיכתו ליהודי כשר, ולא רק ישראלי.
באפריל 2017, אחרי שסיים תיכון בבגרות מלאה במגמת תקשוב, התגייס ריזק לגולני והחל בתהליך הגיור שלו. האופציה לנצל את הפטור מגיוס, שהמדינה מעניקה לו מעצם היותו לבנוני, לא עמדה מבחינתו על הפרק. "שני הדברים הכי בטוחים בחיים שלי, שידעתי אותם מראש, הם שבגיל 18 אעבור גיור, ושאתגייס לגולני. גם אחי ואחותי שירתו בגולני. אחי נתנאל שירת כמ"כ בגדוד 13, ואחותי מעיין כמש"קית שלישות בגדוד 12. זה הפך למסורת משפחתית, כך שאם הייתי מתגייס לצנחנים - בטח לא היו מכניסים אותי הביתה", הוא צוחק.
בבית עודדו אתכם להתגייס לצה"ל?
"מאז ומתמיד אבא שלי דיבר על ישראל באהבה גדולה. גדלנו על כך שהמדינה הזאת היא הבית שלנו. היא שומרת עלינו מכל משמר ומאפשרת לנו לחיות כאן בשקט. לכן אנחנו מחויבים לתרום לה ולעזור לה. בכלל, צבא הוא אחד הדברים שאבא שלי הכי מתגעגע אליהם. כשהוא רואה אותי על מדים, מרוח לו על הפרצוף חיוך מאוזן לאוזן".
מישל: "מבחינתי, ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, ואני לא אומר את זה כקלישאה. היא עשתה ועושה לנו רק טוב, כך שלא להתגייס למענה - זאת לא אופציה מבחינתי. זה כמו לירוק לצלחת שממנה אתה אוכל. יש לי הרבה מאוד אהבה למדינת ישראל. עוד בזמנים שבהם גרתי בלבנון, הלב שלי תמיד נמשך לישראל. כשרציתי לטייל בטבע, הייתי נכנס לישראל ומטייל בה. לבנון היתה המקום שבו גדלתי, אבל לישראל הרגשתי קשר מיוחד, ולכן גם דאגתי להעביר את המסר הזה לילדיי".
ובכל זאת, המרת דת היא עניין רציני יותר מגיוס לצבא ומהחלפת שמות.
"נכון, ובגלל זה אני וסוניה עוד לא התגיירנו, אבל אני לא שולל שזה יקרה בעתיד. חשוב לי שהילדים יהיו ישראלים ויהודים, כמו שהם רוצים, שיממשו את עצמם ושיהיה להם טוב. אם הם הרגישו שבלב הם רוצים להיות יהודים, מי אני שאמנע זאת מהם? ממילא לבנון היא מקום רחוק, מהעבר שלנו, שלא נחזור אליו. החיים שלנו הם פה, כאן ועכשיו.
"הדבר היחיד שהפריע לי זה שלקח להם הרבה זמן עד לרגע שבו התחילו את תהליך הגיור. אם הם היו יכולים להתחיל את התהליך עוד לפני הצבא, הייתי מברך על כך. אבל הנה גיא מסיים את הגיור, ובעזרת השם גם נתנאל יסיים בקרוב. הם יהיו ציונים גאים באופן רשמי, שנאמנים למדינה ולדגל עד השמיים".
ואיך בני משפחתך שנותרו בלבנון מגיבים לתהליכים שאתם עוברים כאן?
"עם בני משפחתי בלבנון אני לא בקשר מהיום שבו עזבתי. זה מסוכן להם מדי, ואני לא רוצה שיתנכלו להם. זה מחיר ששילמנו כולנו, ואני לא מצטער על כלום.
"אני יודע מאחי שגר בחו"ל שהיום הם בסדר, אבל בתקופה שעזבנו, אחי ישב בכלא כי הייתי צד"לניק, וגם אחותי נקראה לחקירה. זה לא היה פשוט. מעבר לכך, גם האחים שלי שחיים בארץ, וגם המשפחה של סוניה, כעסו בהתחלה ולא הבינו אותנו, אבל זה לא מעניין אותי. הילדים שלי זה, מבחינתי, קו אדום. אני תומך בהם במאת האחוזים, מי שטוב לו בסדר, ומי שלא - לא".
גיא: "למעשה, רק במהלך קורס הגיור, כשפגשתי עוד חיילים וחיילות שהתחילו את תהליך הגיור, הבנתי עד כמה התמיכה הזו שאני מקבל מהבית היא מדהימה. היו שם חיילים שההורים שלהם ניתקו איתם קשר כשהודיעו להם שהם הולכים להתגייר, ובכל פעם שהם יצאו הביתה - לא היה להם בית לחזור אליו".
מה דעתך על הירידה במוטיבציה לשרת בקרבי, שניכרת לאחרונה בקרב מתגייסים?
"קשה לי לקבל את זה. מוציא אותי מדעתי לראות בני נוער שגדלו כאן, כשהם יודעים מה העבר של המדינה שלנו, ועד כמה אנחנו חייבים לשמור עליה חזקה - ובכל זאת הם לא מתגייסים. זאת המדינה שלנו, ואין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו. לא ייתכן שיהיו חבר'ה שלא יתגייסו, ויסתמכו על זה שאחרים יעשו בשבילם את העבודה. אני אעשה הכל כדי להגן על המדינה, גם במחיר אישי. כשהתגייסתי ביקשו ממני, למשל, לחתום שבכל תקופת השירות לא אצא מגבולות ישראל ולא אדבר עם בני המשפחה בלבנון.
"זה לא שהייתי איתם הרבה בקשר, ואת סבתא שלי פגשתי פעם אחת לפני כמה שנים בקפריסין, אבל אני יכול להבין את הבעייתיות בסיטואציה הזו, כשאני חייל. כל קשר או מפגש שלי עם המשפחה בלבנון הופך אותי ואותם למטרה מסומנת מצד גורמים עוינים".
איך חברי הילדות בכרמיאל קיבלו את הגיור שלך?
"זה לא היה משהו מוזר עבורם, כי תמיד דיברתי על זה שאני רוצה להיות יהודי. עכשיו, כשזה כבר קרה, זה נראה לכולם דבר טבעי. אל תשכחי שזה לא היה בבום, אלא תהליך הדרגתי שהתחיל בהחלפת השם והמשיך בגיור של אחי. מגיל 13 אני צם עם חברים ביום כיפור. את יודעת כמה סדרי פסח חגגתי עם החברים היהודים שלי? מבחינתם, לא השתנה הרבה. הייתי יהודי עוד לפני הגיור, ועכשיו קיבלתי את האישור הרשמי לזה".
מה בנוגע לברית מילה?
"לפני חודשיים עשיתי גם ברית מילה, בבית החולים שערי צדק בירושלים. זה משהו שחייבים לעשות כדי להשלים את הגיור. זה היה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיים. שכבתי בחדר על מיטה, ומסביבי היו עוד עשרה אנשים - רופא־מוהל, רב ועוד כמה. הייתי עסוק כל כולי בפחד שלי שהרופא־מוהל יפספס קצת ויחתוך לי יותר מדי, אבל למזלי הכל עבר בשלום.
"בימים הראשונים בקושי ירדתי מהמיטה והייתי כל הזמן עם משככים. הכאבים היו איומים, שרק המחשבה עליהם עושה לי רע. אבל ככל שעברו הימים כך הכאבים פחתו והמקום החלים, והיום זה כבר מאחוריי. אם הייתי צריך לעשות את זה שוב כדי להיות יהודי, לא הייתי חושב פעמיים".
"פתוח להכיר בת זוג בשידוך"
בימים אלה גיא מסיים את הטירונות בבא"ח גולני ומתחיל טירונות יחידה בגדס"ר.
מבחינתו, הוא שואף להתקדם בצבא, ואפילו לצאת בעתיד לקצונה, אך כרגע הוא מעוניין להגיע לקורס מ"כים. "אני מקווה שאצליח לעמוד במטרות שאני מציב לעצמי, אבל גם אם לא, ברור לי שבאזרחות ארצה להשתלב במקצוע שקשור לביטחון או למשטרה".
מה באשר לזוגיות?
"כרגע אין לי חברה, אבל בעזרת השם אני מקווה שאמצא מישהי שאוכל להקים איתה בית יהודי לכל דבר. אני פתוח להצעות אם למישהו יש מישהי להכיר לי. בכל קשר שהייתי בו עד היום עם בחורות יהודיות - ולא שהיו הרבה כאלה, הרי אני רק בן 19 - תמיד סיפרתי מה העבר שלי. שמתי דברים על השולחן. היו כאלה שזה הפריע להן והלכו, אבל אני מקווה שעכשיו, כשאני יהודי לכל דבר, הדברים יהיו אחרת. בסופו של דבר, אמצא את האחת".
אין דבר שאתה מתחרט עליו בכל התהליך המשמעותי שעברת?
"את תצחקי, אבל הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שלא יכולתי לעשות גיור בגיל 13 ולחגוג בר מצווה כמו כל החברים שלי. אני מרגיש שזה חסר לי מאוד. חגגתי הרבה טקסי בר מצווה עם חברים, ותמיד קינאתי בהם. אבל אולי בעתיד עוד אעשה, רק כדי להרגיש עוד יותר שלם".
Michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו