חיים באר על חיים גורי: "משורר כל חייו"

הדבר המרגש, הפלא הגדול בחיים גורי, שהוא היה משורר כל חייו. בדרך כלל משוררים מסיימים את השליחות השירית שלהם בגיל מסוים וחיים על תפארת העבר. לא גורי. גורי התחדש כל הזמן. היה ויטלי ועכשווי מאד. משורר שנתן תחושה וביטוי להווה המשתנה.

גורי היה אדם של "למרות". למרות שהיה תל אביבי במקור ובעל אישיות תל אביבית הוא הפך להיות המשורר הגדול של ירושלים. הוא בא ממשפחה אתאיסטית אבל היה מחובר לארון הספרים היהודי. בשיריו אפשר למצוא נוכחות של טקסטים קדמוניים מתוך התפילה והמקורות היהודיים האחרים. כך, למרות היותו צבר תל אביבי, הפלמחניק, חיים גורי וחנוך ברטוב, היו הראשונים מבני דורו, שגילו גם את העולם היהודי. בשליחותו להונגריה, למשל, מטעם הפלמ"ח, הוא גילה את היהדות והפליטות היהודית, כפי שבאו לידי ביטוי בספרו "החקירה סיפור רעואל" (עם עובד).

"משורר שנתן תחושה וביטוי להווה המשתנה". חיים גורי ז"ל // צילום: אורן בן חקון

סופרים ומשוררים בני דורו נותרו צברים. למשל ס. יזהר, שחווית הגולה לא עברה אותו. היכולת של גורי להתחדש ולהיות רלוונטי ובו זמנית להישאר מקושר אל הקבוצה שלו ויחד עם זאת לזהות דברים אותנטיים בקבוצות אחרות, זו היכולת שהפכה אותו לכל כך אהוב ומחובר. לא במקרה ולא במפתיע שמעתי הבוקר את נשיא המדינה מדבר עליו בכזאת אהבה. היו לו חברים משני צדי המפה. עם יונתן רטוש, למשל, היו לו קשרים עמוקים.

•"שירתו היא שירת הציבור, אך גם שירת היחיד"

גורי היה השקלול הנפלא ביותר של ישראלי ויהודי בישראל. הוא לא היה איש של פשרות אבל הוא היה מסוגל להכיל בתוכו ניגודים ומשיכות שונות. למשל בשורה הזאת:

"אש ועצים ואבנים מפויחות אלה

מי ינוע בשדות האומללים האלה

מי יאמר רקפת"

בשורה אחת הוא מחובר לסיפור העקדה ("אש ועצים") התנכ"י, "מי ינוע" לקוח מתפילת יום כיפור "ונתנה תוקף", ולצה"ל עם "מי יאמר רקפת", שהוא קוד בקשר הצה"לי. בארבע שורות האיש המופלא הזה ליכד יחד את התנ"ך, הגורל היהודי ואת צה"ל. צריך להיות גאון או בעל אינטואיציות מופלאות לעשות מהלך כזה. לכתוב שורות כאלה.

"גורי היה מסוגל להכיל בתוכו ניגודים ומשיכות שונות". חיים באר. // צילום: זיו קורן

וכך ראינו אותו ביום הכיפורים בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים יושב עם עזרא פליישר, שהיה אסיר ציון ומגדולי חוקרי הפיוט, והוא, גורי, שאינו דתי, אלא חילוני פלמחניק, יושבים יחד. כי גורי היה מחובר לרצף ההיסטורי. הוא התנגד לניתוקים.

הוויטאליות שלו מרגשת מאד. הוא היה צרכן שצורך מוצרי תרבות של אחרים. קרא הקשיב והשתנה גם בכתיבתו. גורי של "פרחי אש" אינו גורי של ספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד". הוא כותב כמו גימנזיסטים תיכוניסטים שהולכים ברחוב. כי היכולת שלו גם בגיל 94 להיות מעורה עד הסוף, לקחת חלק, לא לזוז הצדה אלא להיות באמצע, היא דבר מבורך ונותן תקווה.

כשמדברים על הוויטאליות של גורי, אזי גם הזיכרון שלו הוא עניין מופלא. לפני שלוש שנים מלאו לי 70 שנה, ציינו זאת באירוע ב"מספרי סיפורים" של יוסי אלפי וחיים גורי בא לברך. הוא היה כה שופע, נשמע היה שהמברך צעיר בהרבה מבעל השמחה.