פרשנות: האירופאים מחכים שטראמפ יציל אותם מעצמם

למרות שהאיחוד האירופי אוהב להציג את הסכם וינה עלתוכנית הגרעין האיראניתכהישג מדיני שלו, המעיד על יכולתו של האיחוד למלא תפקיד מרכזי בזירה הבינלאומית ולקדם בעולם את גישת השלום שלו, מעטים בבירות אירופה מאמינים שאפשר היה לחתום על הסכם הגרעין עם טהרן לולא הלחצים הכבירים שהפעיל ממשל אובאמה - ובעיקר מזכיר המדינה לשעבר, ג'ון קרי - כדי להביא בכל מחיר תוצאות מהמשא ומתן עם האיראנים.

ההתעקשות האמריקנית אז היא זו שאילצה שותפים מערביים אחרים - בעיקר הממשלות בלונדון ובפריז, להגמיש את עמדותיהן הנוקשות ולסמוך את ידיהן על הסכם מחורר ביותר. גרמניה, שלה מערכת קשרים ואינטרסים הדוקה מאוד עם איראן, צפתה במתרחש מהצד - וברגע שראתה שהאמריקנים לוחצים בעצמם על הדוושה כדי לחתום על ההסכם, התגייסה אף היא לסייע לוושינגטון.

אדריכלי ההסכם גרסו אז שהוא יאפשר לאיראן להוכיח את כוונות השלום שלה ולהשתלב מחדש בקהילת העמים. כמעט שנתיים וחצי חלפו, ונראה כי מאז יום החתימה האיראנים אולי עמדו בכל התחייבויותיהם בהקשר לצמצום תוכנית הגרעין, אך בד בבד הראו לעולם שהם ממשיכים לחתור להשגת הגמוניה איראנית־שיעית ברחבי המזרח התיכון ולא חדלים מתמיכתם בארגוני טרור.

אנגלה מרקל // צילום: EPA

ובוושינגטון? בבית הלבן יושב כעת נשיא אחר, שרואה היטב את כל החסרונות של "העסקה הגרועה", כלשונו, עם האיראנים. טראמפ הצהיר על כוונתו לפעול לתיקונה. הוא גם הקציב מסגרת זמן לתיקון ההסכם: שישה חודשים, עד למועד הבא שבו יתבקש להכריע אם לחדש סנקציות נגד הממשל האיראני, שהושעו על ידי קודמו.

בבירות אירופה אוהבים להתייחס בזלזול ובלעג לנשיא טראמפ, לראות בו את "הילד הרע" של המערב. אך האירופאים אינם יכולים להתעלם מעוצמתה של וושינגטון ומההשלכות שיהיו להתנתקות אמריקנית מהסכם הגרעין. אם הם רוצים להציל את המעט שהושג בהקפאת תוכנית הגרעין האיראנית לפרק זמן מוגבל, הם חייבים להביא בחשבון את איומו של טראמפ להביא לביטול ההסכם, ולראות היכן הם יכולים לסייע למלא את חוריו הרבים.

האירופאים גם אינם יכולים להאשים את טראמפ בהתגרויות האיראניות, שאינן פוסקות: המשך פיתוח תוכנית הטילים הבליסטיים - שבבוא העת יוכלו לשמש לנשיאת ראשי נפץ גרעיניים למרחקים המהווים איום על בירות אירופה עצמן, התפשטות ההשפעה והאגרסיביות האיראנית ברחבי המזרח התיכון - עיראק, סוריה, לבנון, תימן, אמירויות המפרץ, והחשש הגדול מפני הכוונות האיראניות ליום שבו יפוגו המגבלות על תוכנית הגרעין שלהם, לפי הסכם וינה, כלומר בעוד שבע שנים וחצי.

מזכיר המדינה האמריקני, רקס טילרסון, אמר השבוע שגדלה ההבנה המשותפת בקרב בירות אירופה המרכזיות - לונדון, פריז וברלין - ביחס להתנהגות האיראנית ובאשר ל"חורים" בהסכם הגרעין אשר מחייבים טיפול. לצורך העניין הוקמה אותה "קבוצת עבודה" אמריקנית־אירופית שמחפשת דרכים לנסח הסכם נלווה להסכם וינה, שיתייחס גם לדאגות המערב, יספק את הממשל האמריקני וימנע את קבורת הסכם וינה - גם מתוך הערכה, שנסיגת ארה"ב מההסכם תאפשר לאיראן לבטל מצידה את מחויבותה להסכם ולחדש את פעילותה הגרעינית.

האירופאים מוצאים את עצמם בין הפטיש האמריקני לסדן האיראני. כעת נבחנת יכולתםלתקן את הנזקים שגרם ממשל אובמה, המשיחי והאובססיבי.

אם אירופה רוצה להציל את המעט שהושג, היא חייבת להביא בחשבון את איומו של טראמפ, ולראות היכן היא יכולה למלא את חוריו הרבים של ההסכם.