במצב עניינים רגיל, הידיעה על פרישתו של רוני ריטמן מתפקיד מפקד יחידת להב 433 היתה מתקבלת בתגובה "מעט מדי, מאוחר מדי". יותר משנתיים לאחר שמח"ש המליצו להעמידו לדין בגין הטרדה מינית, הרבה אחרי פרק הזמן שבג"ץ קצב למפכ"ל לשקול את מינויו מחדש, ולאחר שפיקד על יחידת החקירות הרגישה במשך אחת התקופות הסוערות ביותר שלה, הכוללת את חקירות רה"מ ופרשות ציבוריות אחרות. במצב כזה, הפרישה היא מעט מדי - והתזמון הוא מאוחר מדי.
אבל מצב העניינים במשטרה אינו רגיל כיום, וריטמן אינו ניצב פשוט המנהל את ענייניו המשפטיים באופן פרטי. מאז החליט המפכ"ל אלשיך בדצמבר 2015 להחזירו לתפקיד, למרות המלצות מח"ש, הפך ריטמן לשחקן מפתח באסטרטגיה של המפכ"ל עצמו. אלשיך שם על ריטמן את כל הז'יטונים. מי שרוצה לדעת כמה רחוק הלך המפכ"ל עם ההימור הזה, צריך לקרוא את פסיקת בג"ץ בעניינו - התעלמות מממצאים ועדויות, סתירה של בדיקות פוליגרף ושורת צעדים תמוהים - בלשון המעטה - אפפו את החלטת המפכ"ל. שופטי בג"ץ, מצידם, ביקרו אותו בחריפות. פרישתו של ריטמן היא למעשה הודאה בכישלון עצום של המפכ"ל. שליוצאי שב"כ כנראה קשה לומר "מצטער, טעיתי", בלי לתת את הראש של הפקוד.
לפרשת ריטמן חשיבות נוספת, פוליטית: כפי שפורסם ב"ישראל היום", קו ההגנה של ריטמן במח"ש היה תיאוריית קונספירציה שלפיה "מישהו" מנסה "להפיל" אותו כדי למנוע "חקירה רגישה", או כדברי פרקליטיו במכתב ליועמ"ש - "סיכולים ממוקדים של אנשי מפתח באגף החקירות רק בשל העובדה שביקשו לחקור שחיתות שלטונית". ומי מנסה להפיל אותו לפי התיאוריה הזו? ראש הממשלה נתניהו או "סביבתו". מה שחמור יותר הוא שכאשר המפכ"ל החליט להשאיר את ריטמן בתפקידו, הוא אימץ את תיאוריית הקשר הזו במלואה, דבר שנשמע בתדרוכים שהוא ערך לעיתונאים בחודשים האחרונים, כפי שהעיד עיתונאי חברת החדשות עמית סגל ואושר גם על ידי אחרים. אז כיצד המפכ"ל או ריטמן היו יכולים לנהל את חקירות רה"מ בניקיון כפיים ובאמינות?
פרישתו של ריטמן היא המהלך המתבקש מבחינתו האישית, ואולי תושיע אותו מהמשך החרפה הציבורית של הפרשה המפוקפקת שבה נקשר שמו. אך מבחינת המפכ"ל אלשיך זו מכה אסטרטגית חריפה, המצטרפת לשערוריית העסקתו של היועץ הפוליטי ליאור חורב ולהמשך הפוליטיזציה וריסוק האמון במערכת אכיפת החוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו