"המשחק הגדול": מהנה אבל מלא במלל טרחני

כולם יודעים שהדמויות של התסריטאי המצליח ארון סורקין ("הבית הלבן", "הרשת החברתית") אוהבות לדבר. אבל ב"המשחק הגדול", סרט הביכורים שלו כבמאי, נראה שהוא נחוש לשבור את השיאים של עצמו.

לראיה, מולי בלום, הדמות הראשית, שעוסקת בארגון משחקי פוקר סודיים עבור גברים עשירים בלוס אנג'לס ובניו יורק, אינה נותנת לפיה לנוח לרגע. מהרגע הראשון היא מתחילה לדבר בקצב של מכונת ירייה בווייס־אובר, ולמעט כמה רגעי הפוגה קצרים, היא מקשקשת בלי הפסקה במשך 140 דקות. בשלב מסוים זה מתחיל להיות מתיש.

ראשית, מפני שסיפורה של בלום (ג'סיקה צ'סטיין) נמתח יתר על המידה, בלי שיתפתח למקומות מפתיעים. ושנית, מפני שסורקין וצ'סטיין לא מצליחים להפוך את בלום לדמות מורכבת שראויה לאהדת הצופים. כתוצאה מכך, אחרי כשעה במחיצתה, עלילותיה מסמרות השיער - שכוללות מפגשים תכופים עם כוכבי קולנוע, בני אצולה, מיליארדרים, מאפיונרים וסוכנים פדרליים - בעיקר מעוררות אדישות מפוהקת.

"המשחק הגדול", שמבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של בלום, אינו חוסך בפירוטכניקה תסריטאית. מעבר לדיאלוגים הפינג־פונגיים, שהפכו לסימן ההיכר של סורקין, הסרט קופץ קדימה ואחורה בזמן ומתבל את האירועים בעריכה תזזיתית ובגימיקים ויזואליים. אבל כל אלה אינם מצליחים להסוות את העובדה שהיצירה אינה צוברת תאוצה. המאמצים הבוטים שסורקין עושה כדי לצבוע את בלום בגוונים מלאכיים, למרות עיסוקיה המפוקפקים, נותרים מאולצים ולא משכנעים.

את צ'סטיין מקיפים לא מעט גברים. מייקל סרה ("סופרבאד") מגיש הופעה מפתיעה בתור כוכב קולנוע נאלח שהופך לדמות דומיננטית במשחקי הפוקר (דמותו מבוססת על השחקן טובי מגווייר). אידריס אלבה ("הסמויה") מגלם את עורך הדין הנמרץ והאידיאליסט שלה. וקווין קוסטנר מגלם את אביה הקשוח והכל יודע, שצץ לקראת הסוף כדי לעשות לה סשן מרשים של הסגברה.

כמו כל דבר שסורקין מוציא תחת ידיו, גם "המשחק הגדול" מצליח להיות מהנה במידה מסוימת. אך הפעם מדובר בהנאה שטחית וחולפת שכוללת יותר מדי לוליינות מילולית טרחנית, ופחות מדי צנזורה עצמית.