קפה ערבי

גיל רון שמע הוא מחלוצי ז'אנר "מוזיקת העולם" בישראל, עוד מהימים שבהם הקים את להקת "שבע" עם מוש בן ארי. מאז חי ויצר במקומות כמו הודו ואפריקה והפך את העולם הגדול לביתו האמנותי. את השנים האחרונות הקדיש להיכרות מעמיקה עם הבדואים בסיני, שם אימץ לחנים ערביים, בעיקר סעודיים ומצריים, שלהם חיבר מילים בעברית, חלקן מתורגמות ממקור ערבי, ונגנים וכלים אתניים מרחבי האזור - פרסיים, טורקיים, קווקזיים וכמובן ערביים. לצורך הביצועים, שרובם דואטים, גייס נבחרת מרשימה של אמנים, ובהם ברי סחרוף, לובנה סלאמה, ההרכב "רבע לאפריקה", שי צברי, אביב בכר ומארק אליהו.

התוצאה היא האלבום המסקרן "קפה ג'לאל", שעצם יציאתו לאור היא אירוע משמעותי. דווקא באקלים תרבותי שבו המונח "מוזיקת עולם" מזוהה עם אמני מיינסטרים כמו עידן רייכל, ואמני המוזיקה שנחשבת למזרחית בורחים אל הפופ, רון שמע הוא מהבודדים שמביאים את האותנטיות של המוזיקה הערבית האמיתית, עם הרבה תבלינים מערביים וכאמור השפה העברית, באלבום שבחלקו הוא יפה ממש.

"יסמין" עם לובנה סלאמה הוא שיר אהבה דו־לשוני נוגע, שיכול היה לעבור פלייליסט בעידן שבו משדרים את "זהרה" של מירי מסיקה, אלא שהליווי שלו ערבי מאוד, אולי מדי עבור המיינסטרים. "קיץ" עם ברי סחרוף מכניס לקצב רכיבה על גמלים עם טקסט שמזכיר אגדות עממיות ושוב ליווי ערבי בולט ומקסים. "מעייניי" הוא שיר תפילה שמובל על ידי הצ'לו הטורקי המיוחד של אורג׳אן ססלר ואביב בכר בכלי המיתר הטורקי קופוז.

מי שמוזיקה אתנית היא לא כוס התה עם הנענע שלו, אולי יתקשה לצלוח את האלבום הזה בהאזנה רציפה. לכן הקפיד רון שמע להעלות מדי פעם את הקצב. למשל, ב"יזהר" הסעודי עם הגר סמיר, שמזיז את הגוף ומשתלב יפה בטרנד שמובילות כרגע בנות A-WA, חפלה הכי אותנטית עם כלים ושירה כמו במקור הערבי, בהפקה שמושכת לפופ. ב"מדבר" רון שמע מעמיק לתוך השממה, החולות והמחולות. מיטיבי הלכת ימשיכו איתו ל"נוודים", העשיר והמורכב, שמחבר גיטרות חשמליות עם חליל נאי, עוד וכפיים, בהשתתפות סלאמה, דביר כהן במאוול ומקהלת אוח'תי.

זה השלב שבו החפלה אמורה לשאוב את המאזין ולסחרר אותו, ולגרום לו להתמכר אליה, אולי אף להישבע בשמה. לזכותו של רון שמע ייאמר שהוא לא מפעיל ולוחץ על הכפתורים המוכרים והנדושים, אלה שהפכו את ה"מזרחית" הישראלית ללהיט חתונות. תחת זאת הוא מפגין איפוק ועידון ומחפש צליל נקי ואמיתי יותר, נטול גימיקים ולא מתחנף. קליט, אבל בלי להפוך את הז'אנר למשהו זול. הבחירות האמנותיות שלו מזכירות באלבום הזה את האופן שבו יהודה פוליקר ויעקב גלעד הפכו את המוזיקה היוונית למוצר מכובד באלבום המיתולוגי "עיניים שלי", אחרי שכבר הפכה לפופולרית ועממית.

רון שמע הוא זמר סביר, שמבליט ברוב המקרים אלמנט שורשי בשירה שלו, אבל הקול שנחרת מהאלבום הוא של לובנה סלאמה, שחוזרת ב"אסמר", שיר הודיה בעברית ובערבית, שבקונסטלציה אחרת של ההיסטוריה היה יכול לבשר על שלום במזרח התיכון, עם המילים "לא רוצה עוד מלחמה - יא עיוני, תנו לי רק באהבה".

ב"מרחבן", שכתב והלחין בעצמו, הוא מארח את ההרכב "רבע לאפריקה", שעם הראפ בצרפתית של אליזה אקוונדו והגיטרות של משה דעבול, מצליח לחבר בין מוזיקת ערב לאפריקה, צפון אפריקה והמערב. זהו שיר ששב ומדגים את היכולת של רון שמע ליצור חגיגה קוסמופוליטית מרובת צבעים.

הוא חוזר לערבית ב"סאלמאת" וממשיך לקרוץ לצרפת עם עוד ראפ בצרפתית של אקוונדו. אם מישהו בעולם חיפש שיר קצבי, שיפיח רוח של תקווה בקרב מיליוני הפליטים שנדדו מסוריה ומעיראק לאירופה בשנות המלחמה, הנה מועמד מוצלח. רון שמע, הישראלי, תופס עצמו כאן בשיא הרצינות כשגריר של המוזיקה הערבית, כמי ששואף לשאת בשורה. כך הוא מצליח להימלט מהפוזיציה של איש המערב, שמביט על המוזיקה האתנית במבט אוריינטליסטי־אקזוטי, ומתחבר אליה מהשורשים ועד להווה.

בשיר האחרון, "בך", נסגר המעגל. אמיר פייס, החבר מלהקת "שבע", שותף למילים והלחין. על רקע הקמנצ'ה (כלי קשת פרסי) של מארק אליהו, רון שמע בוחר לסיים את המסע בעוד פרק של אהבה: "כאן מלאך פותח שער לפניי... בואי והניחי מפתחות הלב בזה המפתן". השירה שלו ממשיכה להישמע לא קוהרנטית, אבל אותנטית. ובזמן שאין באלבום הזה להיט עצום וקיטשי שיאחד את המדינה, או שיר גדול מהחיים שיפרוץ גבולות וישכין שלום בין עמים, יש בו מהלך אמנותי מעניין, בחלקו ערב מאוד לאוזן, בחלקו סוחף, לקרב מוזיקה ערבית אמיתית, עממית ועכשווית לאוזן הישראלית; מהלך שברגעיו היפים והמוצלחים מצליח לגשר בין תרבויות.

גיל רון שמע, "קפה ג'לאל", נענע דיסק