סטיבן ספילברג מאוד רצה לעשות סרט עכשווי שידבר לרגע ההיסטורי הייחודי שבו נתונה ארה"ב. הוא רצה לעורר דיון סביב חשיבותו של חופש העיתונות. והוא רצה שבמרכז הסיפור תעמוד אישה. את כל אלה מצא הבמאי הוותיק בפרשת "מסמכי הפנטגון", שטלטלה את ארה"ב בתחילת שנות ה-70. או נכון יותר, בספיח של הפרשה, שמתמקד בפרסום המסמכים ב"וושינגטון פוסט", לאחר שצו משפטי אסר עליהם להמשיך ולהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" (שהיה אחראי לסקופ הגדול).
לרוע המזל, למרות הכוונות הטובות (שמורגשות לכל אורך הדרך, לעיתים באופן מעיק), ולמרות נוכחותם של מריל סטריפ וטום הנקס בתפקידים הראשיים (בתור המו"לית של העיתון, קיי גראהם, והעורך הראשי האגדי, בן בראדלי), סרטו של ספילברג אינו עומד בציפיות.
התסריט לא יצר לה דמות מעניינת מספיק. מריל סטריפ בתפקיד המו"לית קיי גרהאם ב"העיתון"
התסריט, מאת ליז האנה וג'וש סינגר, אינו מצליח להפוך את דמותה של סטריפ – אשת חברה עשירה שקיבלה את ניהול העיתון לידיה לאחר שבעלה התאבד – למורכבת, משכנעת או מעניינת מספיק. ובכל פעם שהסיפור לוקח פסק זמן מהאקשן העיתונאי כדי לעסוק בהתלבטויותיה (לפרסם או לא לפרסם את המסמכים?) הסרט כמעט נרדם בעמידה. בתוך כך, גם האופנים שבהם ספילברג מבקש להדגיש את בדידותה של גראהם בעולם שנשלט כולו בידי גברים לבנים זחוחים - אינם מתוחכמים במיוחד.
הנקס, מצדו, נראה מבסוט למדי בתור בראדלי. אך למרות שכיף לראות אותו נהנה כל כך, הופעתו - שמבוססת במידה רבה על הופעתו של ג'ייסון רובארדס, שגילם את בראדלי בסרט "כל אנשי הנשיא" (וזכה על כך באוסקר) – אינה מחדשת הרבה.
בכלל, בכל פעם שנזכרים ב"כל אנשי הנשיא" (שגם זוכה למחווה ישירה ובוטה למדי בשוט האחרון) מניותיו של "העיתון" צונחות עוד יותר. שכן מותחן הפראנויה המופתי של אלן ג'יי. פאקולה לא היה זקוק לאפילו מונולוג צדקני אחד על-מנת להעביר את מסריו. ספילברג, לעומת זאת, מעמיס מונולוגים מכאן ועד להודעה חדשה, תוך כדי שהוא מכה לצופים בראש עם פטיש. "אנחנו לא ניתן לממשל להגיד לנו מה לכתוב!", אומרת דמות אחת. "קשה להגיד לא לנשיא", אומרת דמות אחרת. והשיא מגיע, איך לא, בבית המשפט העליון, כשהחבר'ה מתחילים לדבר על "האבות המייסדים".
נהנה מכל רגע. טום הנקס בתפקיד בן בראדלי ב"העיתון"
יש לא מעט דברים טובים ב"העיתון". כאמור, הקטעים שעוסקים בעבודה העיתונאית עצמה קצביים ומלהיבים. ויש כאן המון שחקנים מצוינים (כמו בוב אודנקירק, טרייסי לטס, קארי קון, מייקל סטולברג, דיוויד קרוס ועוד) שצצים בתפקידים קטנים, ושקצת הופכים את הצפייה למשחק של "מאיפה הוא מוכר לי?".
אבל הסיפור שתקוע באמצע – זה שמתמקד בדילמה של המו"לית – אינו סוחף בשום צורה, ורק פוגם בהנאה. הדבר מגיע לשיא שלילי כאשר סטריפ יורדת במדרגות של בית המשפט העליון, וכל הנשים בקהל מסתכלות עליה בהערצה. הרי מי שחשף את "מסמכי הפנטגון" הם דניאל אלסברג (האדווארד סנודן של הסבנטיז) ו"הניו יורק טיימס". זה לא קצת פייק ניוזי מצד ספילברג לספר את הסיפור באופן שהופך אותם לדמויות משנה, ואת גראהם לגיבורה?
בשורה התחתונה, מהנה ככל שיהיה, "העיתון" אינו אחד מסרטיו הטובים של ספילברג. ואם אתם באמת רוצים לראות סרט גדול על ה"וושינגטון פוסט" (ועל עיתונות, באופן כללי), צפו שוב ב"כל אנשי הנשיא".
"העיתון", ארה"ב 2017
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו