"חיי מדף": להתבונן בתהום

מספרים על צ'רלס דיקנס שהיה כה אובססיבי לשקט סביבו בעת שכתב, עד שבאחד מבתיו הותקנה עבורו דלת כפולה בכניסה לחדר העבודה. אבל לא רק שקט היה נחוץ לו; דיקנס הזדקק לקולמוס מנוצת אווז ודיו בצבע כחול, ולאגרטל ובו פרחים טריים. שני פסלוני ברונזה עיטרו תמיד את שולחנו - האחד של זוג קרפדות שמנות והשני של ג'נטלמן לצד גור כלבים.

לריטואל הכתיבה יש מקדם גבוה של הרס עצמי. הוא אמנם מתפקד כהכרח קיומי־פיזי עבור כותבים מיומנים, אך עבור רבים אחרים אינו אלא אחיזת עיניים. שהרי טקסי ההכנה הם תמיד בגדר התחמקויות מגזירת גורל: רצון נואש להימנע מעבודה שאיש אינו מעוניין להתפלש בה.

הדחיינות טמונה בכל כותב. ההשתהות להגיע למעשה הכתיבה אינה תוצר של חרדה קמאית מהדף הלבן; אדרבה - אין דבר ידידותי ומסביר פנים יותר לכותב מאשר לובנו של הדף. החשש הגדול, אם כן, טמון בהכתמתו. כל עוד לא כתבנו דבר עומדת לנו חזקת החפות.

הרגעים הנוראים שלפני הכתיבה. פתח המילוט זועק וקורץ כל עוד היא לא החלה. שעון חול מדומיין שלעולם אינו אוזל. הכותב נבוך במסכנותו, כאותה אם גוססת ב"מוות רך מאוד" מאת סימון דה בובואר. בדיוק כמותה, אף גופו המיוזע נע ומתפתל ומחפש לעצמו זווית נכונה, מסעד כיסא יציב דיו, חלון שיאפשר אוויר צח לחדר, כרית רכה במידה שתספק נוחות ראויה כדי לשקוע בייסורים. "המוות עצמו לא מפחיד אותו; אני פוחדת מהקפיצה", אומרת האם ברומן. גם הכותב פוחד לקפוץ.

אין לכך כל קשר לעצלות. האתגר להתחיל בכתיבה לעד יאיים יותר מפעולת הכתיבה עצמה. לא במובן של פקק שעם המסרב להיחלץ מבקבוק של יין נתזים בטרם שתייתו. אלא פסיעה על סיפה של תהום והתבוננות מתגרה באינסוף השחור שמתחת. יש עונג עצום בפלרטוט עם מעשה הכתיבה, אבל קושי עצום במימושו. משיכה ודחייה שאינן מעוניינות לפלוש זו לתחומה של זו; בריכת שחייה בחורף, שכניסת הגוף אל מימיה הקרים כרוכה בקוצר נשימה מתמשך.

הפתרון עבור רבים טמון באפשרות להפוך את האימה והכמיהה ממכשול לעיקר. להשתמש בהמתנה, בהשתהות ובדחייה ככלים וכאפשרויות לכתיבה, ולהדהד את הריק ואת חוסר היכולת. שהרי הספרות נמצאת בדרך שעשינו אליה. אין לה מקום או נקודת ציון על המפה. לפתע הכותב מביט לאחור, ומבין שמבלי משים הוא כבר חצה את הגבול.