המסע להודו: ברית דמים - ועכשיו גם ברית מדינית

מה למדינה עצומת ממדים זאת ולפינה נידחת במזרח התיכון, שאוכלוסייתה נכנסת פעמיים רק בניו דלהי לבדה? זה לגמרי לא מובן מאליו ששטיח אדום נפרש וראש ממשלתה של המדינה האדירה הזאת, נרנדרה מודי, חורג מכללי הטקס ו"קופץ" להפתיע את ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו. לא מובן מאליו שהוא מצייץ בטוויטר, החשוף לעולם כולו – כולל מדינות ערב ועולם האסלאם - ברכה מפורטת בעברית על ביקור היסטורי. ואז החיבוק האמיץ שהתחבקו השניים.

שנים ארוכות לא היו יחסים דיפלומטיים בינינו, וגם כשהוחלפו שגרירים ב־1992 שמרה הודו את יחסיה איתנו על אש קטנה. כל הבוחן את התפתחות היחסים צריך לבדוק את הדברים בפרספקטיבה של 70 השנים האחרונות. נכון שהודו הצביעה באו"ם נגד הצהרת טראמפ שהכירה בירושלים כבירתנו, אבל זה מה שהיא עשתה בכל השנים הקודמות. השינוי המלא ביחסים אורך זמן, ואנחנו רק בתחילתו. סבלנות. עוד חזון למועד.

הודו וישראל עומדות מול איומים דומים מצד האסלאם הרדיקלי; הודו זקוקה לטכנולוגיה ישראלית במגוון תחומים, ובהם בתחום הצבאי, החקלאי וזה של הטכנולוגיה העילית; היא זקוקה לישראל גם כדי לחזק את קשריה עם ארה"ב, ועוד.

אז נכון שיחסים בין מדינות מתבססים על אינטרסים הדדיים, אבל המפגש בין המדינות מתחזק משמעותית כשמבינים שזה גם מפגש בין שתי ציביליזציות מפוארות ששרדו את שיני הזמן. מבחינת ההודים, לא ראש ממשלת ישראל לבדו עמד על השטיח האדום אתמול בניו דלהי, אלא ראש העם היהודי, ציביליזציה אדירה לא פחות, אם מביאים בחשבון אם תרומתנו ארוכת השנים לעולם המערבי.

גם היסטורית יש בינינו נקודות השקה. הן הודו והן ארץ ישראל סבלו במשך מאות שנים מכיבוש ערבי־מוסלמי. הכובשים המוסלמים החריבו מקדשים לרוב ואסלמו בכוח המונים. הן הודו והן ישראל קיבלו את עצמאותן לאחר שלטון בריטי. שתי המדינות חוששות מנפילת פצצת גרעין בידיהם של קיצונים מוסלמים: איראן במקרה שלנו, פקיסטן במקרה של הודו.

מיד לאחר הפגישה בשדה התעופה מיהרנו לכיכר בניו דלהי לטקס קריאתה בשם "כיכר חיפה". מתברר שגם חיילי הודו נלחמו על שחרור ארץ ישראל מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. חיילים הודים אמיצים נפלו על אדמתנו ועזרו לקדם את חלום שיבת ציון שהתגשם 30 שנים מאוחר יותר. על האנדרטה בכיכר חקוקות החזיתות שבהן לחמו החיילים, ובהן: ירושלים, בקעת הירדן וחיפה. ברית דמים. עכשיו גם ברית מדינית.

רחוק מהארץ, התבוננתי בחמיצות המדהימה של חלק מעיתונאינו החרוצים, שהתחרו ביניהם מי יפגין זלזול בוטה יותר בחשיבות הביקור ההיסטורי. חדשות 2 דחפו את הידיעה על הביקור עמוק בתוך המהדורה. מה זה לעומת הקלטות יאיר נתניהו שפתחו את החדשות באזעקת "נחש צפע". עניין של מידתיות. "פרובינציאליים" הם כינו אותנו על התרגשותנו. בסדר. גם ההודים פרובינציאליים, מפני שגם שם מתרגשים. כנראה שהם מבינים למה.