הטובים לרפואה

"בחרתי להיות בצד המציל" // ד"ר אהוד רוזנבלום (46), מנהל חדר מיון ילדים

הוא חשב על קריירה צבאית, אחר כך עסק בנגרות וחשב ללמוד עיצוב תעשייתי, מלצר במסעדות יוקרה - אך לבסוף השלים את לימודי הרפואה והתמחה ברפואת ילדים: היום ד"ר אהוד רוזנבלום (46), נשוי ואב לשלושה, מנהל את המחלקה לרפואה דחופה ילדים בבית החולים מאיר בכפר סבא - ולא מתחרט על הבחירה.

"בצבא עשיתי שירות קרבי כקצין בגבעתי ומאוד התחברתי לזה. אפילו חשבתי להמשיך בצבא לפיקוד, כמ"פ. בשנת 1991 היתה לנו היתקלות בלבנון, במארב של שבעה מחבלים. היו לנו שני הרוגים, והיה צריך לטפל בנפגעים ולרדוף אחרי המחבלים. הייתי אז בשבר גדול כשראיתי חיילים שלי שנהרגו מול העיניים, ואז הבנתי שאני מעדיף להיות בצד המציל ולא בצד הלוחם", הוא מספר.

תוך כדי לימודי הרפואה עסק רוזנבלום במלצרות ובמסעדנות, עסק בצילום והתחיל לעסוק בעבודות יצירה בעץ ובנגרות. את הניצוץ לרפואה מצא במהלך ההתמחות ברפואת ילדים באסף הרופא, ובהמשך בהתמחות ברפואה דחופה בילדים בקנדה. הוא אף קיבל משרה בבית חולים בקנדה.

"ראיתי מקצוע עם חיות, עם עזרה ותקווה גם לעצמך. רפואת ילדים מדברת למי שאני ולמה שאני. הכביד עלי הצורך להיות פורמלי ועם שפה מלאת כבוד. גם הרופאים וגם המטופלים קוראים לי אודי. עם ילדים אתה יכול להיות מצחיק ולהתלבש יצירתי. היכולת להגיע לילד היא אמנות". לפני כשלוש שנים וחצי חזר לישראל והחל לעבוד כמנהל מיון ילדים ב"מאיר". 

המטופל שלא ישכח לעולם הוא ילד שבו טיפל בשבוע השני לעבודתו במאיר. "הוא הגיע לחדר טראומה לאחר שבן משפחה דרס אותו במכונית, עלה עליו על הראש. כל המדדים הגופניים הראו על מוות. היה נראה שהמצב אבוד. אחרי חצי שנה נכנס למיון ילד עם כובע ונותן לי כיף. אני מרים את הכובע שלו ורואה חסר גדול בגולגולת. אז אני מבין שזה הילד שהגיע אלי כמעט מת. אני  לוקח אתי כמסר מהמקרה הזה להילחם עד טיפת הדם האחרונה".

•  •  •

"כשרופא רואה שהוא עוזר למטופל - אין תגמול גדול מזה" // פרופ' משה הרש (65), רופא בכיר - לשעבר מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בשערי צדק

פרופ' משה הרש (65) ניהל במשך 20 שנה את המחלקה לטיפול נמרץ כללי בבית החולים שערי צדק בירושלים וכיום הוא רופא בכיר בקופת חולים לאומית. הוא טיפל והציל אלפי מטופלים, אך אחת מהן, מיכל הריס־הלוי, הפכה עבורו לבת משפחה - והוא עבורה לאבא שני.

פרופ' הרש ומיכל. "לא האמינו שתחיה" // צילום: נועם ריבקין פנטון

"בתקופת הפיגועים של שנות ה־90 העבודה היתה מאוד אינטנסיבית. עם כל סירנה ששמעתי, עוד לפני שהזעיקו אותי - הייתי נוסע לבית החולים. היינו כל הזמן בהיכון", הוא נזכר. עם אחת הפצועות הוא שומר על קשר עד היום: מיכל הריס־הלוי, אז חיילת,  שנפצעה בפיגוע בקו 18 בשנת 1996.

פרופ' הרש: "מיכל נפצעה באורח אנוש והוכנסה לחדר הניתוח שלוש פעמים. ביקשו שנבוא לקחת אותה לטיפול נמרץ ואחר כך ביטלו את הבקשה, כי חשבו שהיא לא תשרוד. סיכוייה להישאר בחיים היו קרובים לאפס, אך באורח פלאי היא נשארה בחיים. היום היא אמא לשלושה ילדים. הוזמנתי לחתונה שלה ולמסיבות להולדת ילדיה".

מיכל הריס־הלוי סבלה מפגיעות בטן וחזה וגופה היה מלא ברסיסי המטען. היא סבלה מדימום כבד וקיבלה כ־30 מנות דם. "בשפה פשוטה היא היתה יותר מתה מחיה. אף אחד לא האמין שהיא תצא מזה. יום אחרי הפיגוע היא היתה צריכה לעבור עוד ניתוח, והיה חשש לקחת אותה לחדר הניתוח משום שכל תזוזה יכולה היתה להרוג אותה. אז הצוות עלה לנתח אותה במחלקה לטיפול נמרץ".

"לכל רופא יש מטופלים שנחרתים בליבו, אבל מיכל היא הכי משמעותית עבורי. השתתפתי בהצלת חיים של הרבה מאוד מטופלים ואיתה נוצר קשר מיוחד. כשהיא התעוררה, חיילת בת 18, היא היתה מקסימה ושבתה את לב כולנו. זה פשוט נותן כוח להמשיך. כשרופא רואה שהוא עוזר למישהו, אין תגמול יותר חשוב מזה עבורו. במיוחד אם הוא מציל חיים ויכול ללוות את המטופל במשך השנים. מיכל היתה אומרת לי שאני כאילו הורה נוסף שלה - עזרתי ליילד אותה מחדש. זה הדבר הכי מתגמל והוא נותן לך כוח להמשיך ברגעים של מתח וייאוש כשאתה עומד בפני פיגוע חדש".

מיכל (41) שומרת על קשר עם פרופ' הרש: "זה כמו קשר בין אב לבת. הוא הציל את חיי, קיבלתי אותם בזכותו ובזכות עוד כמה אנשים. כשהתעוררתי בטיפול נמרץ אחרי שלושה חודשים, הכרתי איש מקסים וצנוע שנתן לי תחושה שהוא כמו אבא יקר שאוהב ומטפל. זכיתי להכיר את משפחתו, והוא הפך למעין משפחה שנייה. בכל הלידות הוא היה איתי בחדר הניתוח, להשגיח שהכל עובר בשלום. המשפחה שלי מעריצה אותו. היופי שבו הוא הצניעות. זכיתי להיות תחת ידי איש מסור".

•  •  •

"הזכות לגעת באנשים" // ד"ר מאי ניצן (35), רופאת משפחה

אלמלא מלחמת לבנון השנייה ייתכן שד"ר מאי ניצן (35) - נשואה ואם לשניים - היתה היום עורכת דין. אבל הפצועים שראתה שם, כששירתה במילואים כפרמדיקית מוטסת, גרמו לה לבחור ברפואה.

"כשהייתי בכיתה ח' אמרתי להורים שלי שאני אהיה הבחורה הראשונה ב־669, יחידת החילוץ והפינוי בהיטס. זה היה החלום שלי. שאול מופז, הרמטכ"ל אז, אמר שהוא פותח את כל יחידות החי"ר לבנות. באתי מתחום של ספורט אתגרי וזה מה שאהבתי לעשות. באותה תקופה אמרו שאי אפשר שבנות יהיו לוחמות, אבל אפשר להיות פרמדיקית מוטסת. לא ידעתי מה זה פרמדיקית, אבל רציתי להיות מוטסת", היא צוחקת.

ד"ר מאי ניצן. "קשר עם המטופל" 

לאורך כל ההכשרה אמרו לפרמדיקים הצבאיים שיש סיכוי גבוה שהם יפנו אחר כך ללימודי רפואה, אבל ניצן לא התייחסה לכך. "השתחררתי ב־2003 אחרי שירות מאוד עמוס ומטלטל. היו לי דירה וחוזה עבודה, והייתי רשומה לתוכנית משפטים־כלכלה. היו שלוש שנים וחצי של מחשבה שאני אהיה שמחה בחיי גם בלי להיות רופאה. אבל השירות במילואים והמלחמה גרמו לי להבין שהדבר הכי משמעותי בעיניי זה לטפל. באופן תיאורטי, אלמלא מלחמת לבנון השנייה הייתי היום עורכת דין. אבל אני רוצה להאמין שהייתי מגיעה בכל זאת לרפואה".

בימים אלו היא מסיימת את ההתמחות ברפואת משפחה ועובדת כרופאת משפחה במכבי שירותי בריאות.

"עם רקע קרבי בחרתי להיות בעורף", היא צוחקת, "למרות הרקע שלי כפרמדיקית בתחום הרפואה הדחופה בחרתי ברפואת משפחה. בתפיסה שלי, הרפואה הדחופה היא קריטית - אבל היא לא מספיקה, כי אין תחליף לקשר ארוך הטווח עם המטופל. 

"יש בי לא מעט מהרבה מטופלים. אם זו מטופלת בת גילי שמתמודדת עם סרטן שד גרורתי, ואם זו מטופלת בת 90 שמתמודדת עם הגיל. כמו שיש בי את הפצועים שטיפלתי בהם במלחמת לבנון, יש לי גם את מה שבמרפאה. יש לי את הזכות לגעת באנשים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו