טקס גלובוס הזהב עמד באופן צפוי בסימן הסערה שהתחוללה בארה"ב בשנה האחרונה. טקסים אמורים לשקף את רוח התקופה שבה הם מתקיימים, ואכן מרכז הטקס (מעבר לכמות הגדולה של הפרסים שחולקו בו בקצב מסחרר, עד כדי כך שהעין לא יכלה בכלל לעקוב, וספק אם יש להם חשיבות עבור הצופה הישראלי) היה בעניין המגדרי שבו. מעבר לעובדה שהנשים המרכזיות בתעשייה הופיעו כולן בלבוש שחור, מעבר לעובדה שכולן דיברו על קמפיין ME TOO, היה כמובן גם הנאום של אופרה ווינפרי. בעיני חלק מהפרשנים האמריקנים, זה היה נאום שסימן את דרכה של כוכבת הטלוויזיה האפרו־אמריקנית הגדולה בכל הזמנים אל עבר הפוליטיקה, והיא בחרה, איך לא, לעשות את זה מעל בימת הטלוויזיה בטקס שמחלק פרסים לעשייה טלוויזיונית וקולנועית. הנאום היה מרשים, בטח לאוזן אמריקנית, ופה ושם ראינו כמה דמעות בקהל, כמו בכל קיטש אמריקני מושקע.
עבור האוזן הישראלית והצופה הישראלי הציני, זה הרגיש קצת כמו עוד מאותו הדבר. כבר ראינו נאומים כאלו בעבר עבור כל מיני חלקים באוכלוסייה, וגם אז הקהל האמריקני לא היה יכול שלא להזיל דמעה.
חלילה, שלא יישמע שיש זלזול בדבריה של ווינפרי, אבל במקביל, במדינה אחת קטנה במזרח התיכון במשך יומיים קיבלנו קול נשי, אולי בומבסטי פחות אבל כן ואמיץ לא פחות ובדרכו שלו אף יותר מהמקבילה מעבר לים. סדרת הכתבות של חן ליברמן בחדשות עשר, שמתרחשת לאורך כל השבוע הקרוב, עונה לשם "מחוץ לרחם" ועוסקת במידת ההתערבות של המדינה ברחמן של נשות ישראל ובבחירתן לעשות הפלה.
ליברמן היא כתבת התרבות של הערוץ, האמורה לסקור על הנייר את פרטי המלבוש של ההולכים על השטיח האדום בלוס אנג'לס במין חשיבות ששמורה לנושאים לא חשובים. אבל הנה, אנחנו נחשפים לפן אחר ולוורסטיליות עיתונאית שמעידה על בחירה נכונה של עורכיה. ליברמן מעוררת דיון אמיץ ואינטלקטואלי עבור הצופה הנשית, אבל גם עבור הצופה הגברי. לא מביך, לא זועק סיסמאות נבובות, אלא מעביר מסר שאולי לא מצטלם טוב כמו אופרה ווינפרי, אבל חשוב בדרכו.
מי שמחפש עוד התמודדות נשית אחרת בתעשיית הבידור והחדשות, ימצא אותו בפודקאסט של חברת החדשות. רינה מצליח, בחשיפה רגשית לא קטנה, מספרת שם על ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם ולא להינשא. כמובן היא מתייחסת גם למחיר שמשלמות אלו שמקדישות את חייהן לקריירה שלהן בחברה הישראלית, שמתקשה להישאר מחוץ לרחם של האחרת ועוסקת כמעט באובססיביות בהריונות ובגידול ילדים, לא רק אלו הביולוגיים שלנו אלא גם אלו של אחרים.
ההבדלים התרבותיים הללו ניכרים לעין. כצופה ישראלי, אני מעדיף את הדרך שבה ליברמן ומצליח מתמודדות עם הנושאים שבהם בחרו, כי הן מביאות עימן אמת למדיום שקרי כמו טלוויזיה. ווינפרי וחברותיה אולי נוגעות בבעיה כלל־עולמית בעוצמה אמריקנית שלעולם שום דבר לא ישתווה לה, אבל עושות זאת תחת החוקים של הז'אנר בטקס שכלליו ברורים ורובם, אגב, עוצבו על ידי גברים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו