לפני שנתחיל בביקורת על המופע הבינלאומי המצוין שהתרחש בירושלים בשבוע שעבר וכולכם פספסתם, צריך להודות לאותן אנשים עם חזון שמעזים ומביאים לארץ הופעות בינלאומיות מרתקות, של אמנים מהשורה הראשונה בארצות המוצא שלהם, שקרוב לוודאי שלא היו מגיעים לכאן ללא החלום וללא גיוס תמיכה מקרנות ומגופים מקומיים נוספים.
דווקא בימים בהם הדיון הציבורי התמקד, באופן מובן, בביטול הופעתה של כוכבנית פופ מניו זילנד, חמקה כמעט לגמרי מתחת לרדאר הופעה חשובה של שלושה כוכבי-על עם קבלות המגיעים מאפריקה. בערב יום חמישי האחרון, בבנייני האומה, מול למעלה מ-3000 איש, הופיעו שלושה פרפורמרים מצוינים, מושאי הערצה במולדתם, ביבשת וגם ברחבי העולם כולו.
כדי להבין את מידת הפופולריות של השלושה, דמיינו לעצמכם הופעה משותפת של עומר אדם, ריטה ושלמה ארצי מול קהל ישראלי אוהד בארצות הברית, נניח. גוסייה טספייה, אסתר אווקה ומחמוד אחמד הם בהתאמה אמנים סופר-פופולריים שהצליחו לקנות לעצמם שם גם בזירות בין לאומיות.
באופן צפוי, אם כי די מעציב, רובו המכריע של הקהל בהופעה בירושלים היה של ישראלים בני העדה האתיופית ומעט מאוד ישראלים בני עדות אחרות. מדובר בשלושה פרפורמרים מהמעלה הראשונה, וחבל שקהל מקומי שאוהב ומוקיר מוזיקה אפריקאית משובחת בחר לדלג על ההופעה הזו.
המופע הארוך (למעלה מארבע שעות וחצי) כלל שני חלקים: הופעת שלושת ענקי המוזיקה מאתיופיה כאמור, וחלק פותח שהוגדר כ״מחווה חגיגית לבני העדה בארץ״, מופע של שלמה גרוניך ומקהלת שבא, שאירחו את אסתר רדא ואת הסקסופוניסט והזמר המצוין אבטה בריהון. דווקא חלק הפתיחה המקומי לקה בכל הבעיות האפשריות, שגם העיבו על החגיגה השלמה. למרות השמות הגדולים והמנוסים על הבמה, הורגש כי החלק הזה של הערב לא ״יושב״ מספיק טוב, הלהקה לא הדוקה דיה והעיבודים אינם סגורים עד הסוף. תוסיפו לזה את הסאונד הבעייתי בלשון המעטה וקיבלתם קקפוניה שלמה. לא ברור למה בהיכל אקוסטי כמו בנייני האומה נאלץ הקהל לשבת עם אטמי אוזניים כדי לצמצם את עוצמת הרמקולים האימתנית וחסרת הפרופורציות.
בחירה מיושנת וארכאית. שלמה גרוניך // צילום: ניר שאנני
מעבר לכך, הבחירה בשלמה גרוניך, הגם שיש לו מניות אין ספור כיוצר חשוב במוזיקה הישראלית וככזה שעזר לתווך את המוזיקה והתרבות האתיופית לציבור הרחב לפני כשלושה עשורים, היתה מעט מיושנת וארכאית. במילים אחרות: התקדמנו מאז, יש לסצנת המוזיקה המקומית שמות עדכניים ורלוונטיים יותר שהיו נותנים קונטרה ראויה לחלקו השני של הערב (לדוגמה: גילי יאלו, אבבה דסה, קפה שחור חזק, אביאור מלסה או אפילו עדן אלנה הצעירה שעוד תעשה הרבה במוזיקה המקומית).
מקהלת שבא, בגרסתה הנוכחית, כוללת שבע זמרות צעירות שנשמעו חביב אך ההיצמדות לאותם שירים ישנים (״חסידה״, ״אדמה חמה״, ״זיכרונות מאפריקה״) כבר לא עושה חסד, לא למבצעות וגם לא לקהילה. אי אפשר להתעלם משנים של קיפוח והדרה של בני העדה בתוך החברה הישראלית, אבל דווקא ערב כזה צריך להציג חזון ותקווה אחרת. הילדים הצעירים כבר אינם נדהמים לגלות ״ציפור גדולה עם כנפיים מברזל״. היום הם אלה שיכולים להטיס אותה בעצמם.
אפילו אמנים מצוינים ועטורי ניסיון כמו אסתר רדא ואבטה בריהון, שהיו כוכבי חלקו הפותח של הערב, נבלעו בתוך הבליל הלא מאורגן והצועק בקולי קולות ללא כל הצדקה. הקהל, שאמור היה להיות אוהד ומפרגן, נשאר אדיש, מאופק וחסר התלהבות, כשגרוניך אף נוזף בו על שלא קראו ללהקה לחזור להדרן (ביצוע עייף ומיותר של ״שיר ישראלי״).
המנה העיקרית פיצתה על הפתיחה הצולעת. מחמוד אחמד, אסתר אווקה וגוסייה טספייה // צילום: ניר שאנני
אבל הקהל ידע שהמנה העיקרית עתידה לבוא מיד אחר-כך. לבמה עלתה להקה של חמישה נגנים צעירים ומקצועיים מאתיופיה ובאורח פלא גם הסאונד השתפר אט אט, ובזה אחר זה כבשו את הבמה שלושה סולנים כבירים, שהראו שיש בערב הזה דווקא מי שיודע לבצע את העבודה היטב. גוסייה טספייה הוא הצעיר מבין השלושה ובעל גוון יותר פופי, אסתר אווקה היא בלוזיסטית אדירה עם קול יוצא דופן ומחמוד אחמד הוא ללא ספק אחד האמנים החשובים של הדור שלנו, במוזיקה האפריקאית ובכלל. במהלך כל חלקו השני של הערב, הקהל המקומי יצא מגדרו, מכיר את כל השירים של כל השלושה מילה במילה, ונשאר עומד על רגליו קרוב לשעתיים וחצי של שכרון חושים גרובי וקצבי. השלושה התחלפו על הבמה בזה אחר זה וחתמו בביצוע ארוך ומשותף לאחד משיריו הגדולים של אחמד.
בסך הכל, היה ערב בלתי נשכח של עוצמה והכרה מחודשת בתרבות ובמוזיקה שמגיעה מאתיופיה. יש לקוות שהשלושה האלה יחזרו לארץ להופעות נוספות, וכשזה יקרה, בחייאת, אל תפספסו אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו