מה גורם לאדם לרצוח? הוא לא שודד את הקורבן. הוא לא מכיר את הקורבן. אז מה המניע? "Mindhunter", יצירת המופת החדשה מבית נטפליקס, לוקחת את הספר של ג'ון דאגלס בעל אותו השם, והופכת אותו לדרמה מרתקת על הפסיכולוגיה של הרצח.
מה שהופך את "Mindhunter" למעניינת במיוחד היא העובדה שכל המקרים המתוארים בה הם אמיתיים. כמוהם גם הדמויות הראשיות של הולדן פורד המגלם את דאגלס וביל טנץ' המגלם את רוברט רסלר (שהיה זה שטבע את המונח "רוצח סדרתי"), שניהם סוכני FBI שפרצו את הדרך למציאת המניעים הפסיכולוגיים של רוצחים סדרתיים. גם כל השחקנים המגלמים רוצחים בסדרה מבססים את תפקידם על ראיונות שנעשו עם רוצחים אמיתיים, ואם יש לכם זמן, כדאי להציץ ביו־טיוב להשוואות בין השחקנים לבין הרוצחים האמיתיים - במקרים מסוימים הדיאלוגים הם אחד לאחד, וזה מצמרר.
השנה היא 1977 והסוכן הולדן פורד מעביר קורסים על מו"מ עם חוטפים ואסטרטגיות פסיכולוגיות באקדמיה של ה־FBI בווירג'יניה. הוא סקרן ורוצה להתעדכן במה שיש למחקרים החדשים להציע. במקביל הוא מוצמד לסוכן ביל טנץ' מהיחידה למדעי ההתנהגות, והשניים עוברים בתחנות משטרה ברחבי ארה"ב ומעבירים הרצאות על "המניעים המעורפלים" של רוצחים. על הדרך שוטרים משתפים אותם במקרים לא פתורים, ואז עולה הרעיון של הולדן לראיין רוצחים ולנסות להבין מה מניע אותם. חשוב להבין שבאותן שנים בארגון שמרני כמו ה־FBI כל עניין הפסיכולוגיה נתפס כממבו־ג'מבו, ולכן בהתחלה כל המפגש עם האסירים נעשה בלי ידיעת הסוכנות. במקביל לעלילה הראשית, החל מהפרק השני, בתחילת כל פרק אנחנו מקבלים סצנה אחת שבה נראה אדם משופם שמתנהג בצורה חשודה, שאותו בוודאי נפגוש בעונה הבאה.
בלי לעשות לכם ספוילרים, ההתפתחות של הדמות של הולדן בסדרה מרתקת. הסקרנות שלו עוברת את הגבול, הוא לא נצמד לפרוטוקולים שלפיהם צריכים סוכני FBI לעבוד ולמרות זאת הוא מצליח לקבל קרדיט מהמפקד שלו שפרד - השאלה היא עד כמה, ומתי זה ייפסק. הולדן מרותק לשיחות עם האסירים, במיוחד לשיחות עם אד קמפלר "רוצח הסטודנטיות", שממנו למד הרבה על המניעים הפסיכולוגיים לרצח. הולדן וטנץ' יחד עם ד"ר וונדי קאר (אנה טרוב המצוינת) מקבלים חדר במרתפי ה־FBI כדי לתמלל את הראיונות עם הרוצחים, ויחד הם מתחילים לבנות פרופילים פסיכולוגיים של רוצחים סדרתיים ומנסים למפות אותם לפי מאפיינים.
"Mindhunter" בבימויו של דיוויד פינצ'ר (בחלק מהפרקים), גורמת לצופה לשאול שאלות על הפסיכולוגיה של הרצח, על אמנות הניתוח וההקשר והניסיון להבין איך עובד ראשו של פסיכופת - מה הוא מרגיש כשהוא רוצח את קורבנותיו, ואיך כל זה קשור ביחסי הורים וילדים. האם אפשר למפות התנהגויות כאלה באופן שנוכל למנוע את הרצח הבא? האם אפשר להתחבר עם פסיכופת רוצח סדרתי? האם כדי להבין באמת מה מניע אדם לעשות מעשים קיצוניים, צריך שבך יהיו אלמנטים קיצוניים כאלה?
הסדרה בנויה היטב. היא מותחת, מנהלת כל הזמן דיאלוג עם ההיגיון הבריא ומנסה לערער אותו. היא מראה את ההצלחות של הולדן וטנץ', אבל גם את הכישלונות והמחיר של אפיון התנהגותי שגוי של הולדן, שבעקבותיו מנהל בית ספר מאבד את משרתו וחייו נהרסים. הקצב שלה מעט איטי והעלילה נמרחת בחלק מהפרקים בלי שיש לזה הצדקה, ועדיין "Mindhunter" תצמיד אתכם למסך ותגרום לכם לעבור לפרק הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו