בלהט הכותרות הפוליטיות והפליליות, נדחקו השבוע לשוליים דבריו של ראש השב"כ, נדב ארגמן. בסקירה בכנסת הוא גילה כי הארגון סיכל ב־2017 כ־400 פיגועים משמעותיים, מהם 228 פיגועי ירי, 50 פיגועי מטען, 8 פיגועי חטיפה, 13 פיגועי התאבדות ו־94 פיגועי דקירה ודריסה.
המספרים האלה לא אומרים הרבה לציבור הישראלי. מבחינתו - השקט הוא השגרה. בהיבט הזה מגיע קרדיט משמעותי לשב"כ: יחד עם צה"ל הוא הפך לקבלן מצטיין של שקט. אלא שמדובר בהישג חמקמק; פיגוע אחד שייצא לפועל, וישראל תהיה במקום אחר.
לזה בדיוק מכוון חמאס. הנתון הדרמטי ביותר בסקירה של ארגמן התייחס ל־148 חוליות של הארגון שסוכלו השנה ביהודה ושומרון. זה אומר שבעוד ברצועת עזה נשמר חמאס ממערכה חדשה, בגדה המערבית הוא עם הרגל עד הסוף על הגז כדי להוציא פיגועים. וזה כולל השקעה כספית משמעותית, וחיפוש אחר מקורות אנושיים חדשים - כאלה שסיכויי ההצלחה שלהם גדולים יותר - כמו ערביי מזרח ירושלים ואפילו ערבים־ישראלים.
המאמץ החמאסי הזה נועד להשיג שלוש מטרות: להרחיק את המערכה מרצועת עזה, להמשיך את המלחמה בישראל ולפגוע באבו מאזן. המטרות האלה שלובות ביניהן, ולאורן מתנהלת האסטרטגיה של הארגון שמוכנה לשלם מחירים בטווח הקצר כדי להגיע ליעד ארוך הטווח - השתלטות על הרשות הפלשתינית, והתעצמות שתאפשר לנהל את המאבק בישראל מעמדה של כוח.
ספק אם המדיניות הזאת שמנהל חמאס - עזה מחוץ למשחק, יו"ש בפנים - מקובלת על ישראל. ספק גם אם היא מקובלת על אבו מאזן. ברמאללה מכירים היטב את הניסיונות האלה של חמאס; בלא מעט מקרים שותפים למאמצי הסיכול גם מנגנוני הביטחון של הרשות. ישראל אמנם נמצאת בנתק מדיני מהפלשתינים, אבל בתחום הביטחוני יש שיתוף פעולה הדוק שמציל מדי חודש חיים שם וכאן.
כוחות הביטחון הפלשתיניים לא פועלים למען ישראל. הם שונאים את חמאס ומפחדים ממנו. ברור להם מה יקרה אם חמאס ישתלט גם על הגדה; אנשיהם יתעופפו מהגגות של רבי הקומות, בדיוק כמו שקרה בעזה. ההשתלטות הדמוקרטית תתחלף במהרה בשלטון לא דמוקרטי.
אדישות וייאוש
הבעיה של אבו מאזן היא שהציבור הפלשתיני לא איתו. כל הסקרים מצביעים על כך שהרשות נתפסת בעיניו כמושחתת. למזלו, אין ברחוב הפלשתיני אנרגיות למהפכה. האזרחים רוצים שקט, אוכל, פרנסה בכבוד. זה מה שמעסיק אותם ביומיום.
מספר האנשים שיצאו לרחובות בעקבות הכרזת טראמפ על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים היה זעום. זה מעיד על כך שהציבור הפלשתיני לא רוצה בלאגן, ולא מאמין שהוא יכול לשנות. שילוב של אדישות וייאוש. בישראל מרוצים מכך בוודאי, אבל כדאי לחכות עם השמפניות: אבו מאזן חלש זאת לא בהכרח בשורה טובה. האלטרנטיבה היא חמאס.
אבו מאזן טעה כשחשב שיוכל לעורר מחאה נרחבת סביב עניין ירושלים. כפי שפורסם השבוע ב"ישראל היום", מנהיגי ערב זעמו עליו שהוא גורר אותם לעימות מיותר עם וושינגטון. גם הרחוב הפלשתיני לא החמיץ בוודאי את כישלונו. סביר שזה יוביל אותו להגברת המאמצים הבינלאומיים לפגוע בישראל (מדינית, כלכלית ותדמיתית) אבל בשטח דווקא הוא עלול לשלם את המחיר.
לתפרים האלה נכנס חמאס. הוא מנהל מול אבו מאזן משחק בכמה מגרשים במקביל: שיחות פיוס שייעודן להביא חמצן כלכלי לרצועה, ומאבק מדיני גלוי וצבאי סמוי ביו"ש. בשנה שעברה סיכל שב"כ התארגנות רחבה, שתכננה לבצע פיגועים נגד ישראל, אבל גם נגד הרשות. התוכנית הזאת נולדה בעזה, ולו היתה מתבצעת, הרשות היתה מתרסקת.
ראש השב"כ נדב ארגמן. צילום: קוקו
גם מאמצי הטרור הנוכחיים עלולים להביא לתוצאות דומות. פיגוע גדול יחייב את ישראל בתגובה; חמאס יסבול בגדה, אבל גם הרשות הפלשתינית. זה יציג אותה שוב ככלי ריק בעיני הציבור הפלשתיני. בעוד חמאס יטען שהוא נלחם בכיבוש ופוגע בו, תיראה הרשות כמי שמשתפת פעולה. היא תאבד עוד מומנטום ועוד תמיכה, ובמשתמע - חמאס יתחזק.
אלא שהתגובה הישראלית עשויה שלא להסתיים ביו"ש. בדיוק כמו אחרי חטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014, עלול פיגוע גדול להוביל למערכה רחבה גם בעזה. חמאס מהמר על כך שזה לא יקרה, אחרת אין דרך להסביר את בולמוס ניסיונות הפיגוע שהוא מגלגל לישראל משטחי הגדה; לא בטוח שהוא מהמר נכון.
מלקקים את פצעי צוק איתן
לחמאס אין עניין כרגע במערכה בעזה. חלק מזה נוגע לחוסר מוכנות צבאי. חלק נוסף למצוקה המדינית ולמאמצי הפיוס הפנים־פלשתיני. חלק אחר, עיקרי, נוגע לעובדה שהדבר האחרון שתושבי עזה רוצים זה עוד סבב אלימות. בדיוק כמו שתושבי יו"ש טרם התאוששו מטראומת האינתיפאדה השנייה, תושבי עזה עדיין מלקקים את פצעי צוק איתן. אין להם שום רצון לחזור למראות, לקולות, להרס. הם עלולים להגיע לשם בכל זאת, אם לשב"כ יברח פיגוע בין האצבעות.
תמונת המצב הזאת צפויה להימשך ב־2018, ואף להחריף. המודיעין ברור באזהרותיו: גם בשב"כ וגם באמ"ן מזהים תהליך מתעצם של נפיצות בזירה הפלשתינית, על שני חלקיה. בעזה נותן כרגע חמאס עדיפות לשקט, אבל זה עלול להשתנות.
קריסה של שיחות הפיוס או הפנמת האובדן הצפוי של פרויקט המנהרות האסטרטגי עשויות להחזיר אותו למסלול ההתנגדות החמושה.
גם ביו"ש צפוי אבו מאזן להמשיך בצעדים הלעומתיים. זה יגדיל את כמות אדי הדלק באוויר, ויחייב את ישראל להשקיע הרבה יותר מאמץ כדי להבטיח שקט. חלק מהמאמץ הזה יהיה ביטחוני: סיכול טרור, גם של יחידים אבל בעיקר של התארגנויות שפוטנציאל הנזק שלהן גדול בהרבה. חלקו האחר של המאמץ יהיה כלכלי: לתת דיבידנדים או אופק לפלשתינים - שיורגש אצל האזרח ברחוב וירחיק אותו מבלאגן.
רצוי היה שישראל תנהל דיון אסטרטגי אמיתי, ותשאל את עצמה מה היא רוצה מעזה ויו"ש (יחד ובנפרד). זה לא קורה. ישראל מנהלת משבר, מיום ליום, ללא ראייה ארוכת טווח. זה קורה למרות אזהרת כל גורמי המקצוע שהעסק עלול להתפוצץ.
מי שמחזיקים כרגע את המכסה על הסיר הם אנשי השב"כ, צה"ל, תיאום הפעולות בשטחים. ההצלחות שלהם מרשימות, אבל שום חברת ביטוח לא היתה מנפיקה להם פוליסה להמשך. השקט שהם מייצרים בינתיים בהחלט משכר, אבל גם משקר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו