אופרה מייד אין יזראל

שלושה גורמים חברו יחד לצורך שיתוף פעולה מסקרן: המלחינה אלה מילך־שריף, המחזאית והסופרת סביון ליברכט והשחקן והבמאי איתי טיראן. הפרויקט: אופרה ישראלית חדשה.

האופרה היא למעשה עיבוד למחזה של ליברכט "הבנאליות של האהבה", והיא תעלה בבית האופרה של רגנסבורג בגרמניה ב־27 בינואר (יום השואה הבינלאומי). את המוזיקה לאופרה מלחינה מילך־שריף והבמאי הוא איתי טיראן. את האופרה יבצעו אנסמבל הזמרים, המקהלה והתזמורת הפילהרמונית של בית האופרה רגנסבורג.

השם "הבנאליות של האהבה" הוא פרפראזה על המשפט הידוע שטבעה הפילוסופית היהודייה־גרמנייה חנה ארנדט "הבנאליות של הרוע", כאשר סיקרה את משפט אייכמן. המחזה עוסק בסיפור האהבה מעורר המחלוקת שהתפתח בין ארנדט לבין הוגה הדעות הנאצי מרטין היידגר.

"זו הפעם הראשונה שיצירה שלי מתורגמת לאופרה", מספרת ליברכט. "לדעתי זו גם האחרונה (צוחקת), כי זה כל כך חריג שאני לא מאמינה שזה יקרה שוב".

סביון ליברכט // צילום: איריס נשר

איך זה קרה באמת?

"אלה מילך־שריף ראתה את ההצגה ופנתה אלי עם ההצעה להפוך את המחזה לאופרה. אני השתוממתי, לא חשבתי שזה אפשרי. חומרים של אופרה הם בדרך כלל דרמטיים וגדולים מן החיים, אבל היא התעקשה שזה אפשרי. הצעד הראשון היה להתחיל לעבוד על הליברית (הטקסט של האופרה; מ"כ). עשיתי את זה בהדרכתה, לא הייתי מצליחה לעשות את זה בלעדיה. יש שתי סצנות חדשות לגמרי שכתבתי לצורך האופרה: שריפת הספרים היהודים, שאני ממש מחכה לראות אותה, ומשפט אייכמן. שתיהן לא הופיעו במחזה המקורי".

כתיבת ליברית שונה לגמרי מכתיבת ספר או מחזה?

"בהחלט. ליברית של אופרה היא הרבה יותר מצומצמת ממחזה, כי צריך להשאיר הרבה מקום למוזיקה. עבדנו על הליברית באנגלית, ואלה הפכה את זה לגרמנית. אחר כך היא התחילה לכתוב את המוזיקה".

איך היה לשמוע את המחזה שלך הופך לאופרה?

"מוזר ביותר (צוחקת), כמו כל חוויה שהיא ראשונית".

ואיך נולד החיבור עם איתי טיראן?

"אלה שאלה אותי מה דעתי עליו, ושתינו ידענו מייד שזה הדבר הנכון. זו היתה הצעה כל כך חריגה ומעניינת. אני מכירה את איתי כשחקן וראיתי כמה הצגות שהוא ביים בתיאטרון הקאמרי. אלה פנתה אליו - ולשמחתנו הוא הסכים".

כדור שני לשואה וכמי שמתעסקת בנושא הזה לא מעט, איך התחושה עם העלאת יצירה שלך בגרמניה?

"תמיד כשמשהו שלי מוצג בגרמניה, זה מייצר תחושה שונה. נולדתי בגרמניה וגדלתי שם עד גיל 3. יש לי סכסוך קבוע עם הדבר הזה. מצד אחד אני מכירה את המקום והצבעים והשפה, הכל מוכר לי, זה קצת לחזור הביתה, ומצד שני אני לא אוהבת את התחושה הזאת, אני מתנגדת לה. בתוך הסכסוך הזה אני מתנהלת. תמיד במסע לשם יש לי תחושה שההורים שלי, שנפטרו מזמן, מלווים אותי".