"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"חיי מדף": לשוטט בשדה השיפון

הקורא הוא מגדל פיקוח של רגשות: למה ספרות היא בידור ומדוע זו לא סיבה לבושה

,עודכן
צילום: רפאל בן-ארי //

בשירו "קח אותנו לראות את השדה שלך", כותב המשורר הנורבגי אולב האוגה: "אל תקדם אותנו / בכלבי שמירה משתוללים / ובאגרוף מאיים: / לא־לדרוך־על־השתילים! / אלא יום אחד, מוקדם בבוקר / קח אותנו לראות את שדה השיפון" (מתוך "הנהר שמעבר לפיורד", מנורבגית: סבינה מסג וחנה־מאי סבנדל; הוצאת כרמל).

האוגה חי כל ימיו בחווה על גדות פיורד הרדנגר, היכן שהרים, יערות וקרחונים תחומים ברוח ולא בגדרות. התבודדותו הקיצונית היתה כלי שרת לעולמו האמנותי. באחרית הדבר לספרו מציינת מסג כי האוגה העיד על העיסוק בכתיבת שירה כמי שנתן לו, לזמן מה, "משהו כמו בית". ואכן את השיר לעיל אפשר לזהות כמי שנכתב על הספרות עצמה, ומתייחס אליה כאל קרובת משפחה ולחלופין כאל שכן בחווה סמוכה: האוגה מבקש מהכתיבה לעגל ולפייס, ובמקום לדקור, להרתיע ולאיים - לקחת אותו לראות את שדה השיפון. רק מי שחי שנים רבות בין מצוקים אטלנטיים ומפלי קרח יכול להעמיק באמת בהכנסת האורחים הפשוטה של שדה השיפון.

התחינה של האוגה משליכה אותנו אל הרצון הטבעי לראות בספרות בידור, לעומת הדימוי הרווח שלה כמבקרת וכשומרת סף. זו אינה משאלת לב בזויה; בידור אינו מילת גנאי. הבידור אמנם מחייב את האדם לפסיביות (במקרה של בידור זול), ולחלופין למעורבות רגשית ולא למאמץ אינטלקטואלי. אך יש לבידור מעלות שרלוונטיות למעשה הספרותי: התלות שלו בסיפוקים אנושיים - לאו דווקא הנאה, שהרי אנחנו שואבים בידור גם כשאנחנו מפוחדים, מתוחים ואפילו מזועזעים מהיצירה שמולנו - וגם השימוש התדיר שלו במניפולציה. "אם אתה יכול לשלוט במשמעות של מילים, אתה יכול לשלוט באנשים, שחייבים להשתמש במילים", כבר כתב פיליפ ק' דיק.

הקרחונים של הספרות דורשים מאיתנו ניווט מיומן ושינוי מתמיד של מצב צבירה. קורא כזיקית משוכללת: לעיתים הטקסט דורש ממנו הליכה על קצות האצבעות, פעמים אחרות הוא כופה עליו מעורבות וכוחנות. הקורא הוא מגדל פיקוח של רגשות, וקורא מיומן יכול לווסת המראות ונחיתות אינספור בלי לגרום להתרסקות.

האוגה כותב על אגרוף מאיים אבל בחייו על הצוק לא נתקל באיום קיומי מצד בני אנוש, אלא רק מההרסניות האינסופית של הטבע. לכן הוא רוצה לשוטט בשדה שיפון נטול מצוקים ואתגרים. בספרות שלו, הפסיביות אינה אדישות אלא אוצרת בתוכה פעולה של כנות ופיוס. המשורר מצווה עלינו, הקוראים, להפיג כוננות. לפעמים הדרך הטובה לחזות בסערה היא להיות עצמנו, בלי מחסה ובלי ציוד מגן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר