אח"י אחי

משפחות הן תמיד עסק סבוך. תוסיפו לקלחת שירות תובעני בבסיס משותף, אקשן צבאי אינטנסיבי, מידור חשאי קפדני, ואמא שמשגיחה עליהם מהבית, ותבינו לאילו מים עמוקים חדרנו כאן. ברוכים הבאים לחייהם של סרן גלעד, סגן אסף וסמל דרור, שלושה אחים שנולדו וגדלו בנתניה ומשרתים יחד בשייטת 7 - שייטת הצוללות היוקרתית של חיל הים.

גלעד (30), הוותיק מבין השלושה, הוא קצין טכני בצוללת אח"י תנין. אסף (23) משמש סגן קצין טכני בצוללת אח"י לויתן. ודרור (20), הצעיר, הוא לוחם במחלקת נשק בצוללת אח"י דולפין. 

"זה כיף גדול לשרת יחד, אבל לעיתים גם גורם לבעיות", מספר דרור. "בתחילת השירות שלי, כשהייתי בקורס צוללן, גלעד הפסיק להגיד לי שלום בבסיס. זו היתה ממש טראומה. התקשרתי אליו וצעקתי, 'מה איתך? כשאתה רואה אותי, תגיד לי שלום!' לא יכולתי לסבול את הסיטואציה הזאת".

גלעד: "אני אסביר מה קרה. המפקדים של דרור, שהיו בעבר חיילים שלי, ביקשו ממני שאשמור על דיסטנס מולו בבסיס בתחילת השירות שלו. אז לא יכולתי לעצור ולהגיד לו שלום, לקשקש איתו על כל העולם ואשתו. חוץ מזה, זה לא היה כל כך נורא".

דרור מזדרז להשיב לאחיו אש: "זה היה נורא ואיום. 'הניכור האחי' הזה". 

יש סיבה לכך שהם לא מוצבים בצוללת אחת: על פי חוקי חיל הים, אסור לאחים לשהות באותה צוללת ולהפליג יחד למבצעים מיוחדים או לאימונים שגרתיים.

"יום אחד קמתי לפנות בוקר להפלגת אימון, וכשהגעתי לצוללת אמרו לי, 'מצטערים, אחיך אסף מפליג היום בצוללת, אז אתה לא מצטרף'", מספר דרור. "הרגשתי מבואס. מצד שני, הבנתי שזה חוק צבאי שנועד לשמור עלינו. שאם, חלילה, יקרה אסון - לא נהיה באותה צוללת".

הם מגיעים מבית דתי, בנים לישי (52) ולאיריס (52, אחות), וגדלו לצד שלוש אחיות: הדס (27, אחות בבית החולים תל השומר), שירה (17, שעומדת להתגייס בקרוב) והילה (12, תלמידת אולפנית). הגדולים, גלעד ואסף, מתגוררים בחיפה, דרור הצעיר עדיין חי בבית ההורים.

את התיאבון המשפחתי לים ולצוללות פתח גלעד, כשהתגייס לפני עשר שנים לשייטת הצוללות. "אבא שירת בכלל בגבעתי, ואמא היתה בגרעין נח"ל", הוא מספר. "בבית חונכנו לתרום ככל האפשר. בהתחלה רציתי להגיע לשייטת 13, אבל קיבלתי חובלים־צוללות, ואני לא מצטער לרגע".

בצוללת. מסרבים להתייחס לוויכוח על ההצטיידות של צה"ל בכלים היקרים // צילום: אנצ׳ו גוש - ג׳יני

גלעד, הנשוי לטל (29, מורה לחינוך מיוחד) ואב ללוטן, בן 3 וחצי, מספר שקורס הצוללנים שעבר היה מאתגר במיוחד. "הקורס נמשך שנה וחודשיים, והוא מאוד קשה פיזית ונפשית. מתחילים אותו בסביבות 50 חיילים, ומסיימים רק 20. חלק פורשים מיוזמתם וחלק מופרשים מהקורס.

"אתה נדרש להיות שם חבר טוב, להיות אדם אמין ופתוח, בעל חוסן מנטלי ובכושר מעולה. זה לא קל למצוא את עצמך מנותק מהעולם בצוללת צרה ודחוסה, עם עוד הרבה אנשים שזה עתה הכרת. 

"אתה נמדד כמה אתה מסוגל להכיל את האחרים, להסתדר איתם, לתפקד לצידם. בצוללת יש צפיפות רבה, אין ספייס ואין לך מיטה משלך. השינה היא בשיטת תחלופה של 'מיטה חמה', עם עוד שני לוחמים. צריך לגלות הרבה התחשבות, ולא כל אחד מתאים לזה".

הוא מספר על ההלם שקיבל בפעם הראשונה כשנכנס לתוך צוללת: "חצי השנה הראשונה של הקורס הוקדשה יותר ללימודים. ואז מכניסים אותך לסיור ראשון בצוללת, פלוס יום־יומיים של הפלגה, ואתה המום לגלות באיזה כלי עוצמתי מדובר. צוללים לעומק גדול מאוד, ואתה מנסה להבין מה קורה שם, מי נגד מי. יש סקרנות רבה להכיר את הכלי שבו תבלה זמן ניכר מעתה והלאה".

בשלב המיון למגמות, כחצי שנה בתוך הקורס, בחר גלעד בתפקיד מכונאי בצוללת. "עניין אותי הצד הטכני של הכלי, ואני שמח שהתמקצעתי בזה", הוא אומר. בתום הקורס שירת גלעד כראש צוות מכונה בצוללת ("זה התפקיד הכי בכיר במכונה, עברתי בין כמה צוללות שונות"). אחרי שלוש שנות החובה חתם קבע ויצא לקורס חובלים. לפני שנה סיים והתמנה לתפקיד הקצין הטכני של אח"י תנין.

האחים בתוך המים. "כל אחד רוצה להראות שהוא הכי טוב ומתבלט", אומר גלעד 

אסף היה הבא בתור להתגייס, במארס 2015. לדבריו, הוא לא זכה לקבל מידע רב מאחיו הגדול. "גלעד לא סיפר הרבה על השירות שלו, בגלל עניין החשאיות. ידעתי רק במעורפל מה הוא עושה".

"לכן", הוא מסביר, "בעיקר חיפשתי פיקוד. הבנתי שקורס חובלים יהיה הכי טוב בשבילי במישור הזה, כי הקורס מייצר קצינים לוחמים. עברתי גיבוש לחובלים והייתי מאוד מרוצה". 

גם אסף התלבט, במהלך הקורס שלו, באיזו מגמה להתמקצע - ספינות, דבורות או צוללות: "דווקא בשלב הזה היה לגלעד תפקיד משמעותי בבחירה שלי. הוא דחף אותי להגיע לצוללות וסיפר לי על האווירה המשפחתית כאן, על הפתיחות של האנשים, הרגישות שמפגינים אחד לשני. זה קסם לי".

גלעד שומע ומחייך. "זאת היתה החלטה נכונה של אסף", הוא אומר. "אין כאן דיסטנס בין המפקדים לחיילים, אלא יותר היררכיה ברורה וכבוד והערכה. חשבתי שזה המקום הכי מתאים לו".

אסף: "קורס חובלים הוא קורס מטלטל. מאוד עזר לי שגלעד עבר אותו לפניי. קיבלתי ממנו ומהמשפחה הרבה אנרגיה, תמיכה ועידוד, וזה נתן לי כוח להמשיך ולסיים". 

והיו לו, הוא מתוודה, גם רגעים קשים. "במהלך הקורס לומדים על הצוללת, וכל פרק לימודי מסתיים בוועדת הסמכה. קרה לי פעם אחת שלא עברתי ועדה, וזה מאוד טלטל אותי, הוריד אותי למטה. כל המשפחה עמדה אז לצידי ותמכה בי, וכשניגשתי בפעם השנייה - כבר הצלחתי לעבור". 

בסמוך לסיום הקורס נישא אסף לשירה (22), סטודנטית לביו־טכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שאותה הכיר בתנועת הנוער של בני עקיבא בנתניה. 

"יש יתרון גדול בכך שמחכה לך אישה אוהבת ותומכת, כשאתה חוזר הביתה מהפלגה ארוכה וקשה. מצד שני, אני נעדר מהבית שבועות ארוכים, ויש בכך גם קושי וגעגוע גדול. זה מקור אנרגיה גדול, אבל חיי המשפחה שלנו תלויים מאוד בקריירה הצבאית שלי. יש לנו תכנונים להרחבת המשפחה, ילדים, אבל לא כעת. אני צריך לעשות את התפקיד שלי כמו שצריך, אחר כך נראה". 

בתום שנתיים וחצי סיים אסף את קורס החובלים והפך לקצין בצוללות. "זה היה מאוד מרגש", הוא מדווח. "גלעד ודרור הגיעו לטקס הסיום, וכמובן ההורים והאחיות שלנו. בשנתיים וחצי האלה השלמתי גם תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, התחתנתי, שכרתי דירה בבת גלים, עשר דקות הליכה מהבסיס, וכיום אני משרת כסגן קצין טכני באח"י לויתן ומרוצה מאוד". 

יחד בתוך צוללת אחת, אבל רק לשם הצילומים. "זה כיף גדול לשרת יחד, אבל לעיתים גם גורם לבעיות" // 

דרור התגייס לפני שנה ושלושה חודשים. "ידעתי שגלעד ואסף משרתים בצוללות ועברו מסלולים של צוללנים וחובלים, אבל לא הייתי נעול על חיל הים", הוא מגלה. "הלכתי ליום סיירות בשטח, שבו מתמיינים לסיירת מטכ"ל, לשייטת 13 או לחובלים וצוללות - והתקבלתי לבסוף לחובלים וצוללות. 

"התייעצתי עם גלעד, שעבר בעצמו את שני המסלולים, והוא עזר לי להחליט באופן סופי על הצוללות. ידעתי שקורס חובלים יותר ארוך ומחייב, ושאסף, שהלך, מצידו, על חובלים, התחייב לשירות של שמונה שנים בצבא. לי זה פחות התאים".

כבר בפתיחת קורס הצוללנים נתקל בקשיים: "הייתי מנותק מכולם. אתה מקבל שעה בשבוע להתקשר הביתה, לחברה, לאחים. תוסיף לכך את העובדה שגלעד שמר על דיסטנס מולי בבסיס, ותבין שלא היה קל בכלל. היו גם המסעות הקשים, המד"סים והמחסור בשעות שינה, בשילוב הרבה מאוד לימודים על הצוללת. זה היה קושי אמיתי שהייתי צריך להתגבר עליו - ולשמחתי הצלחתי". 

את אסף, ששהה באותו זמן בקורס החובלים שלו בבה"ד, פגש דרור בכל בוקר בבית הכנסת הצבאי. "התפללנו יחד, וזה היה בעצם המפגש היומי שלנו. זה היה מאוד חשוב וחיובי עבורי".

לפני שלושה שבועות סיים דרור את קורס הצוללנים, וכעת הוא מוצב בצוללת דולפין, בתפקיד לוחם במחלקת נשק. הוא עדיין גר בבית ההורים, ובשמונת החודשים האחרונים יש לו בת זוג, נעמי (20, עובדת במשרד הייטק). "זה סופי, זה סופי", פוסק בעניינם האח הגדול גלעד. 

דרור: "את נעמי הכרתי דרך חברים משותפים. חצי שנה אחרי תחילת הקורס שלי הפכנו לזוג, וזה לא היה פשוט. בגלל הקורס הייתי בניתוק גדול ממנה, ובכלל מהבית. לא היה אפשר להתקשר, וזה היה מבחן גדול לקשר שלנו. אני מאושר שצלחנו אותו. אני מאוד אוהב אותה". 

השירות של שלושתכם באותה שייטת לא יוצר תחרות סמויה? קנאת אחים?

גלעד: "יש תחרות בריאה בינינו. כל אחד רוצה להראות שהוא הכי טוב ומתבלט. אבל אני חושב שיש להם עוד זמן להשלים את הפער, לא?" (מתגלגל מצחוק).

אסף: "אני לא יודע אם יש תחרות, אבל יש רצון לעשות את התפקיד הכי טוב. כיום אני סגן קצין טכני, וגלעד הוא כבר הקצין הטכני של הצוללת, כך שיש ממי ללמוד ולאן לשאוף. לפעמים אני 'גונב' איתו שעות בבסיס ואנחנו הולכים לאחת הצוללות, שם הוא מלמד אותי את רזי המקצוע. זה אדיר".

דרור: "אני עוד צעיר. רק סיימתי את הקורס. אז חכו". 

אנחנו נפגשים בבסיס חיל הים בחיפה, העיר שבה עובדת גם האם. "כבר יצא לנו להיפגש איתה לארוחת צהריים משותפת, ואנחנו מניחים שזה עושה לה טוב שאנחנו משרתים בסמוך למקום עבודתה".

אסף מכניס אותנו לסיור בצוללת לויתן, שבה הוא משרת. לזרים קשה שלא למעוד במדרגות התלולות שיורדות אל בטן הצוללת, שם אורב עולם צר וקלאוסטרופובי למדי, מלא במכשירים, במסכים ובכפתורים שונים ומסווגים. 

בחרטום הצוללת ממוקמים "חדרי השינה" - כוכים קטנים ומוסווים שמכילים בין חמש לשבע מיטות בקומות, עם מזרנים קטנים. "מה קרה לך", צוהל גלעד. "אלה המזרנים הכי נוחים בעולם, יותר מאלו שבבית". ודרור מוסיף: "בייחוד בנוהל 'המיטה החמה'". 

במטבח הצר עמל שף צבאי בדרגת רס"ר על הכנת אוכל טעים ללוחמים. "יש לנו ארוחות מעולות בצוללת", מתלהב אסף. "בשר בקר, עופות, מוקפץ, אורז, פסטה. בקיצור, הכל". 

פינת האוכל מורכבת משולחנון, שצמוד למטבח, ומספות קטנות, שהופכות בלילה למיטות. כאן סועדים הצוללנים. יש גם "מקלחת" אחת ויחידה בצוללת כולה - דוש אחד זעיר עם שירותים וקצת רצפה. 

פסיעה קטנה מהחרטום - ואנחנו נחשפים לעמדות השליטה והבקרה. שם ממוקמות העיניים (פריסקופ) והאוזניים (סונר) של הצוללת. "הפריסקופ (משקפת אופטית בצורת צינור ארוך; ע"נ) נותן לנו תמונה של העולם החיצון, אבל הוא יכול לקלוט את התמונה מגובה מסוים ולא מהעומקים הגדולים שהצוללת מגיעה אליהם", מסביר אסף. "הסונר (מכשיר ניווט הפועל על גלי קול; ע"נ) קולט את הקולות מסביב ומאפשר לנו לדעת אילו כלי שיט אחרים נמצאים בקרבת הצוללת". 

משני צידי הצוללת פועלות שמונה עמדות עם מסכים שונים. "בדופן ימין ממוקמות עמדות הסונר, ומשם בעצם שומעים את העולם החיצון, ובדופן שמאל נמצאות עמדות הבקרה והשליטה. הצוללנים יושבים מול המסכים ומנהלים משם את הצוללת", מבהיר אסף. בהמשך הצוללת ממוקם המרכז הטכני, שבו נמצאים גם ההגאים, שנעים בהתאם להוראות המגיעות ממרכז השליטה והבקרה.

בזרוע הים יש כעת חמש צוללות, ובעתיד אמורה להתווסף שישית. כל צוללת מתוכננת לצאת למשימות רחוקות, להפלגות קרביות וחשאיות ("רואות ואינן נראות") ולמבצעים עלומים הרחק מחופי ישראל. אנשי צוותה מאומנים לאסוף מודיעין, והם מהווים את כוח התקיפה התת־ימי העיקרי של צה"ל, בסיוע מערכות הנשק הרבות של הצוללת והמערכות המתקדמות הנוספות שפועלות בתוכה. 

אני שואל את סרן גלעד מה יחסו לטענה, ולפיה חיל הים לא זקוק כיום לצי צוללות גדול כל כך. 

"אני לא יכול להתייחס לסוגיה, זה לא בסמכותי", הוא ממהר להשיב. "מקבלי ההחלטות מקבלים את החלטותיהם, ואנחנו האגף המבצע. יש לי דעה בנושא, אבל אני שומר אותה לעצמי". 

גם האח אסף מבהיר שהוא "לא רוצה להתייחס לעניין הזה". 

כשאני שואל על מבצעים עלומים שבהם השתתפו, בוחרים האחים למלא את פיהם מים. 

"נשאיר את זה מעומעם", אומר אסף ומחייך. 

גלעד: "אני פשוט לא יכול לדבר על זה. אני יכול רק להגיד שלא הייתי בסכנת חיים ושלא הרגשתי פחד". 

ובכל זאת, יש הפלגה אחת, באירוע אחד, שגלעד לא שוכח: "היינו בעמדות קרב כ־24 שעות רצוף. זה היה אינטנסיבי מאוד, מלא באדרנלין. לא היתה שגרה בצוללת, כולנו היינו ערים ובתפקיד שלנו.

"לא היה לנו זמן אפילו לאכול. השף של הצוללת עבר בין כולם וחילק לנו סנדוויצ'ים. ברור שזה היה אירוע ארוך, מאתגר, אבל שם הרגשתי את הסיפוק המקצועי שלי. למצבים האלה בדיוק הוכשרתי.

"לא לכולם קשה או קל באותה מידה בהפלגה כזאת. בדיוק במצבים כאלה מתגלים האיכות האנושית של הצוללנים, התמיכה ההדדית והעידוד למי שצריך. החיילים לא פונים אלי כ'המפקד'. אין דבר כזה. קוראים לי גילי או גלעד, ורק למפקד הצוללת קוראים 'המפקד', ולא בשמו. זה יוצר אווירה מפרגנת של כולם יחד, עם כוח ורצון לעבור את כל המשימות כצוות". 

איך מעבירים את השעות הארוכות בתא הלחץ הגדול הזה בים?

אסף: "זה תלוי בטיב המשימה. יש מצב של 'עמדות קרב', שבו כולם מאיישים את העמדות שלהם, דרוכים ועסוקים במשימות השונות, ויש מצבי 'דממה', שבהם אסור בכלל ללחוש, לפתוח דלת, להפיל כוס או אפילו להשתין. כל רעש קטן עלול לחשוף אותנו.

"אם יש מצבי דממה שנגררים לשעות ארוכות, המפקדים מוצאים דרכים וזמנים לאפשר לחיילים לצאת לכמה רגעים מהדממה ולהשתחרר קצת. אבל מייד אחר כך חוזרים למצב הזה". 

גלעד: "כשאנחנו בצוללת, אנחנו לא כל הזמן באקשן ותוקפים. יש גם מצבי שגרה ואימונים, ושם יש מה שאנחנו קוראים לו זמן לביטוי עצמי. יש 'עיתוני לילה', זמן שבו הלוחמים יושבים וכותבים סיפורים אישיים, תחושות ורשמים מההפלגה. יש גם ציירים ומשוררים שכותבים שירים - כל אחד והדרך שלו.

"לפני ארוחת הצהריים תולים את כל היצירות בחרטום הצוללת, וכולם קוראים את הסיפורים והשירים. יש כמובן כאלה שכותבים רק למגירה. אני, אישית, לא כותב, ובזמנים כאלו אני בעיקר קורא ספרים או מדבר עם לוחמים אחרים". 

דרור: "אנחנו גם משחקים קלפים וצופים בסרטים. מובן שיש גם זמן לשינה. שבע שעות בכל יממה אתה במשמרת (בדרך כלל שלוש שעות ביום ועוד ארבע בלילה; ע"נ). בין לבין יש המון צחוקים ושעות כיפיות שמעבירים בתוך הצוללת". 

"התכוונת פלאברה", משתף האח הבוגר, גלעד, בעגה הפנימית. אחר כך הוא מוסיף: "אני כבר עשר שנים בים, וזה לא מעט זמן. עברתי הרבה, ואני לא מצטער על אף רגע. אבל עכשיו, בהפלגות הארוכות, כשאני נעדר שבועות רצופים מהבית, אני נורא מתגעגע לרגע שבו אני חוזר, כולי עדיין עם ריח הים והצוללת, והילד המקסים שלי רץ אלי, נותן לי חיבוק גדול ונשיקות. 

"זה מרגש מאוד, אבל גם לא עושה את ההפלגות הבאות קלות יותר. יש לי מזל שאני מקבל פרגון ותמיכה גדולה מאוד מאשתי. ועם כל זאת, אני מרגיש שאני רוצה יותר ויותר להיות בבית. עכשיו טל בהיריון שני, חודש שביעי, ואני יודע שהיא זקוקה לעזרה שלי. למעשה, המשכתי להפליג בהסכמתה".

בעוד חצי שנה יסיים גלעד את תפקידו הנוכחי וייצא ללימודים במסגרת הצבא. "כנראה הנדסה, אבל אני עדיין לא יודע". 

כאמור, גלעד ואסף מתגוררים בדירות ששכרו בחיפה. "יוצא לנו להיפגש לא מעט, וזה כיף גדול", מספר דרור, היחיד שעדיין לא עזב את בית ההורים. "בצבא אנחנו מאוד עסוקים, כל אחד עם הצוללת שלו. בימים שבהם אנחנו לא נמצאים בהפלגה או בתורנות בבסיס, אנחנו נפגשים אצל גלעד או אסף. יש בין כולנו קרבה ואהבה גדולה". 

הצוללת הארגנטינאית "סאן חואן", שנעלמה בחודש שעבר עם צוותה. "אמא מודאגת מחדשות כאלה"

החגיגה האמיתית, הם אומרים יחד, כמעט במקהלה, מתרחשת כשכולם מצליחים לצאת שבת "ובאים לאכול אצל אבא ואמא". 

גלעד צוחק: "אוי, זה איום ונורא להיות לידנו בארוחת השבת. כל השולחן נהיה פלאברה אחת גדולה. אנחנו לא מפסיקים לדבר על השייטת ועל מה שקורה שם. 

"גם בינינו יש מידור. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה בצוללת של האח האחר, אבל אנחנו מדברים על האנשים, על הבסיס, משלימים פערים. כל יתר היושבים מסביב לשולחן - הנשים שלנו, האחיות וההורים - לא ממש יכולים להשתלב בזה". 

"להן יש שיחות על שמלות ואיפור", מתבדח דרור.

בתום הביקור בצוללת אני פוגש גם את אמא איריס, מפקדת העורף המשפחתי: "כאן בבית, זה הזמן שלהם יחד. כאן, תוך כדי האוכל, הם מתפרקים קצת, צוחקים, מדברים על כל העולם שלהם. אני כל כך אוהבת שהם באים כולם לשבת. אני טורחת כל הבוקר בשישי, מכינה להם אוכל שהם אוהבים. ואוי, כמה שהם אוהבים לאכול... חלות של שבת, מטבוחה ודגים, חמין, בשר וכל מיני סוגי מרקים. 

"יש לנו קבוצת ווטסאפ משפחתית, ושם הם מזמינים את כל מה שבא להם לאכול. אני מכינה בשמחה. הנשים שלהם יושבות עם הבנות שלי ובוכות להן על ה'רעלת' ועל מחלת הים של הגברים שלהן. אין מה לעשות, הם נדבקו". 

איריס מבהירה שלמשפחתה לא היה קשר לחיל הים - עד גיוסו של גלעד. "אחרי שראינו שטוב לו שם, אסף רצה להתגייס גם הוא לים, ושמחתי. כשדרור רצה ללכת לחיל 'ירוק', אמרתי לו 'בשום פנים ואופן לא'. רק מסלול כמו של גלעד או אסף. רק חיל הים. ראיתי כמה טוב זה עשה להם, אז הבטחתי לדרור הרים וגבעות. הכל, רק שילך לשם וינסה. 

"גם שאר הילדים שלי עדיין לא אמרו את המילה האחרונה בחיל הים. הדס אמנם עשתה שירות לאומי, אבל שירה קיבלה לאחרונה צו ראשון. ברור לך לאן אני רוצה שהיא תתגייס. חיל הים! אלא מה. יש שם תפקיד נהדר של מאמנת סימולטורים, שתפור עליה".

לפני כמה שבועות התפרסם מקרה הצוללת הארגנטינאית שנעלמה במצולות, על כל צוותה.

"אנחנו אמנם מאושרים וסופר־גאים בבנים שלנו, אבל ככל שאני מתבגרת, כך גם הפחדים מציפים אותי. כל פרסום, כמו זה על הצוללת הארגנטינאית, ממש הופך לי את הלילות. אני לא יכולה לישון מרוב דאגות לבנים. אני בפחד מוות אמיתי.

"גלעד היה לא מזמן בהפלגה ארוכה של כמה שבועות, וזה הלחיץ אותי. הייתי חייבת לנשום עמוק ולהרגיע את עצמי. אני רק מחכה שאשתו, טל, תגיע לחודש תשיעי, ואז גלעד ישוחרר מההפלגות ויהיה לצידה".

הם מתבדחים על זה שאת עובדת יותר מדי קרוב אליהם?

"זה מעניק לי ביטחון שהם כביכול לידי, קרובים אבל גם כל כך רחוקים. אבל עזוב, אין להם זמן לאמא שלהם. הם לא נגישים. תנסה לקבוע איתם פעם לארוחת צהריים". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו