ביקורת מופע: בזכות ההומור והשחקנים

נתחיל מהסוף: אין כמו קלאסיקות. ויותר מכך: אין כמו קלאסיקות משודרגות. ואין ספק ש"אלאדין והנסיכה יסמין" בכיכובם של טוביה צפיר הגדול (הסולטאן וג'יני), עדי הימלבלוי (הנסיכה יסמין), אסף הרץ (אלאדין), חובי סטאר (ג'פאר המכשף) ומייקל לואיס (קאסים החתיך) - עונה על ההגדרה של קלאסיקה משודרגת.

משודרגת כי אין כמו שחקנים בשר ודם לעומת סרט, אבל בעיקר בגלל ההשקעה בתלבושות, בשירים, בריקודים, וגם - לא פחות חשוב מבחינתי - בהומור (כי אם כבר לקחת את הילדים להצגה, שגם להורים יהיה מעניין). בסעיף ההומור יש כמובן לצפיר לא מעט נקודות זכות, כי לא משנה מה "סבא טוביה" הנצחי עושה, הוא מוסיף לו קסם מיוחד שרק הוא מסוגל לחולל.

שווה להתעכב על שתי נקודות. הראשונה היא ההתאמה בין השחקנים לדמות. מצד אחד אנחנו לא מדברים על תפקידי עומק לקראת טקס האוסקר בהוליווד אלא בסך הכל על הצגת חנוכה לילדים. ובכל זאת, השחקנים מתאימים לדמויות כמו כפפה ליד, והרושם הוא שהם מרגישים כה בנוח בתפקידים שקיבלו - שהם נהנים מכל רגע. הצחוק המרושע של חובי סטאר נשמע כל כך טבעי כמו הצחוקים של צפיר, וכאשר איש הקוביות מייקל לואיס מנשק את עצמו, אי אפשר שלא לתהות אם הוא משחק בתפקיד עצמו.

הנקודה השנייה היא התפאורה. מדובר בתפאורה רגילה של הצגה, שלא משלבת מסכי טלוויזיה ענקיים או תלת־ממד. אני מציין זאת כנקודה חיובית דווקא. התפאורה בהחלט עושה את העבודה ומכניסה את הקהל לסיטואציות. לפני כמה שבועות היינו עם הילדים בהצגה אחרת ששילבה מסכי ענק. החוויה היתה כמובן לגמרי אינטראקטיבית, אבל בסופו של דבר זה לא היה רחוק מסרט קולנוע. וחבל.