מדינת ישראל, כבר שנים רבות, מצויה בקדמת המאבק העולמי מול הטרור האסלאמי הקיצוני. טרור רצחני, מזוויע, שאינו מבחין בין טף לזקן, בין נשים לגברים; טרור שכל מטרתו רצחנות בלי גבולות ובלי מעצורים. הציביליזציה המערבית מתקשה להתמודד בכלים המקובלים מול מתאבדים פנאטיים שכל מטרתם לזרוע הרס ואימה. ידוע שכל מי שמרחם על האכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים.
הפתגם הצרפתי אומר "במלחמה כמו במלחמה": אי אפשר להילחם בטרור במעדנות החוק, תחת מטריית המשפט הבינלאומי, שכבר שנים רבות לא רלוונטי למציאות הטרוריסטית העכשווית. לצערי, יש שופטים בבית המשפט העליון - שדעותיהם מוכרות וידועות - אשר בסוגיות עקרוניות מערבים אידיאולוגיה עם משפטנות, תוך כדי הענקת בכורה לאידיאולוגיה. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק אמר ששופטי ישראל אינם יושבים באולימפוס, אך לעיתים מתקבל הרושם שאפשר לשבת גם בהרי ירושלים ולתת פסקי דין מנותקים מההוויה הקיומית והייחודית שבה מצויה החברה הישראלית. ביהמ"ש העליון פסק כבר לפני שנים רבות ששופטים לא אמורים לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעובדה שאין פתרון בחוק, כשמדובר בסוגיות בעלות אופי ביטחוני.
בידי חמאס מוחזקות גופות חיילי צה"ל שנהרגו במערכה על הגנת המדינה. ההורים השכולים זועקים זעקה מרה, מבקשים לחלוק כבוד אחרון לבניהם שנפלו. מחבלי חמאס, בזדון ובחוסר אנושיות, מסרבים למסור מידע על הנופלים, לא מוכנים להחזיר את הגופות ומנסים לסחור בהן. מול שפלות שכזו, שמעליבה אפילו חיות פרא, בג"ץ פוסק שעל מקבלי ההחלטות לנהוג על פי עקרונות כבוד האדם. מחבלים שניערו מעל עצמם כל זיק של אנושיות לא יכולים לצפות שינהגו בהם לפי כללי נימוס נפלאים ומעוררי השראה. לא צריך מקור סמכות חוקית כדי לתת למפקדים הצבאיים להחזיק בגופות מחבלים, שרצחו ישראלים חפים מפשע ותכננו פיגועי תופת.
החזקת הגופות לא נעשית מתוך שרירות לב או התאכזרות. מדובר בניסיון לגיטימי, לתכלית ראויה ביותר, להשיב הביתה את החיילים שנפלו במערכה. במקרה זה, אך מוסרי וצודק הוא לנקוט צעדים שיכולים לגרום לחמאס להשיב את הגופות. אין צורך בדקדוקי כללי המשפט הבינלאומי או המקומי. מי שמנסה להיות רכיכה בג'ונגל האנושי שסביבנו, יגלה חיש מהר שיכולת השרידות שלו עצמו מוטלת בספק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
