קולה של אמא
מהיום שבו אובחן בני עילי כ"אוטיסט בתפקוד נמוך" שאינו מדבר, כאבתי את העובדה שלא ישרת בצבא, כמו כל ישראלי • אבל בתחילת השנה, כשעילי כתב לי "צהל נתגייס גם", הבנתי שהחלום הוא גם חלומו • השבוע הוא נשבע אמונים לצה"ל, אחרי שהצטרף בהתנדבות לפיקוד העורף
,עודכן
הוא לא יקרא לי אמא, חשבתי לעצמי מייד. הוא לא יעלה לכיתה א' רגילה. הוא לא יעלה לתורה. הוא לא יככב במסיבת הסיום של התיכון. הוא לא יתגייס. בינו לבין אחיו הצעיר יש פער של שנתיים בדיוק, ולא יהיו לי שני חיילים בבית. ואני כל כך רציתי שני חיילים בבית, כמו כל אמא ישראלית דואגת וגאה.
וכך, בשנים הראשונות לאבחונו של עילי, שנים שבהן החושך גבר על האור, מצאתי עצמי מבכה, בעיקר בלילות, את מה שכבר לא יהיה עם עילי. האובדנים תמיד התמקדו בצמתים הפוטוגניים האלה, שמהם תפור אלבום החיים הישראלי. רגעים נצורים של התחלה, סיום, מעברים.
פעמיים בחיי קפא הדם שבגופי, אני יכולה להעיד בדיוק איך זה מרגיש. הקיפאון המשתלט באחת, אי יכולת התנועה ותחושת הכאב המפלח את הלב צרובים היטב בגופי.
הפעם הראשונה הייתה ברגע האבחון של בן השנתיים שלי.
הפעם השניה הייתה ברגע פתיחת המעטפה הלא מסווגת שהגיעה ממיט"ב (יחידה צבאית המופקדת על ביצוע הליכי המיון והשיבוץ של כלל המיועדים לשירות ביטחון), המבשרת על שחרור בני בן ה־18 משירות.
וזמן קצר אחרי הרגע ההוא באו גם השאלות האלה, הבלתי פוסקות, שמגיעות מכל מי שמבין שיש לי שני בנים גדולים בבית. מכל מי שמחשב במהירות את הגילים שלהם ואומר: "אה, אז מכונת הכביסה שלך לא מפסיקה לעבוד בסוף השבוע?" ואחרי השאלות מגיעות ההתפתלויות, וההבהרות, וההתנצלויות, והכאב שחוזר חלילה, שאין לו סוף. כי אני כל כך רציתי שיהיו לי שני חיילים בבית.
• • •
כל אמא מיוחדת תדע להעיד שאין חסינות מול מה שמביאה איתה ההשוואה על מה שהיה צריך להיות, לעומת מה שיש - ובעיקר לעומת מה שאין. אפשר להדחיק אותה, למסך אותה, להתעלם ממנה לפרקים, אבל אי אפשר לפתח חסינות מולה.
אבל ביום שלישי השבוע בני עילי בן ה־21, אוטיסט שאינו ורבאלי, שאנשי המקצוע והטיפול מגדירים את תפקודו כנמוך (ואמא שלו מגדירה אותו כ"עושה כמיטב יכולתו"), עמד על הבמה ביד לשריון שבצומת לטרון ונשבע אמונים לצה"ל.
הוא לא צעק "אני נשבע", כי עילי לא מדבר. הוא לא הצדיע למפקדיו, כי יכולת החיקוי של עילי לוקה בחסר. אבל הוא עמד שם זורח מאושר, מחזיק דגל ישראל, גאה ומחויך. ואמא שלו לא ידעה את נפשה.
לו רק היה מישהו מעביר אותי במנהרת הזמן אז, בלילות הקשים, אל עבר הרגע הזה, המכונן, הממלא לב. רגע שבו עילי לבש מדים ירוקים וחבש כומתה כתומה, כומתת פיקוד העורף. כל כך הרבה דמעות היו נחסכות ממני, וכל כך הרבה תובנות היו מקצרות את מסלולן.
באוגוסט האחרון התגייס לצה"ל אדם, בני השני. אחרי תהליך שארך כחצי שנה של מיון וגיבוש לזרוע הים, התגייס אדם למשפחת חיל הים, משפחה שהוא כל כך רצה להיות חלק ממנה. בסוף החודש הוא יסיים את הכשרתו, ויהיה לוחם ימי בשייטת 3, שייטת ספינות הטילים. במהלך תקופת הגיבוש לתפקיד הנכסף כל המשפחה המצומצמת וגם המורחבת היתה שותפה להכנות שלו - ולציפייה הגדולה. וכמו כל דבר שקורה במשפחתנו, דיברנו עליו עם עילי דרך מפגשי ההקלדה שלו, הנערכים בכל שבוע ב"מקום להבעה" שבהרצליה.
לפני שנה כתבתי כאן על נפילת חומת השתיקה ופריצת הדרך הגדולה שחווינו עם עילי, כשגילינו שהוא יודע להקליד על לוח תקשורת ומקלדת מחשב. מאז עילי מתקדם מאוד עם הכתיבה, ואף הצטרף לקבוצת חברים המקלידים יחד. בכל שבוע אנחנו זוכים לפנינים שהוא מפיק מהמקלדת שלו, מוכיח בכל פעם מחדש כמה הוא מבין את המתרחש, כמה הוא נוכח ונמצא, מביע את רצונותיו ואת תחושותיו.
כשהכנו את עילי לגיוס של אדם אחיו, על כל ההתרגשות שהיא הביאה איתה, עילי כתב בהקלדה רציפה: "צהל נתגייס גם" ושיתק את כולנו למשך יומיים.
הבן שלי ביקש להתגייס, גם.
אבל אף שייחלתי לה בכל מאודי, האופציה הזו לא עלתה מעולם על הפרק מבחינתי באופן מעשי.
בהתכתבות נעימה שהיתה לנו על משאלות, הוא חזר שוב על משאלתו: "צהל נתגייס". ואחרי שהבטחתי לו שאני אבדוק את הנושא, הוא חזר וכתב: "הצבא". הוא היה כל כך ברור וחד־משמעי, הילד הלא מדבר שלי.
לקראת סוף שנת הלימודים הקודמת הראיתי את הכתיבה של עילי למירב סימוביץ', מנהלת בית הספר לחינוך מיוחד "יובלים" שברמלה, שבו עילי לומד מגיל 15, וגם לוורד מדואל, רכזת הסדנאות בבית הספר, ומי שאחראית לשילובם של תלמידי בית הספר בקהילה ובמערך פיקוד העורף. הכרתי את חזון בית הספר הדוגל בעשייה למען ולא רק בקבלה, וידעתי כי בית הספר משתף פעולה עם עמותת "גדולים במדים". פנייתי אל הרב מנדי בליניצקי, מנכ"ל העמותה, כדי לקבל סיוע למימון סייע שילווה את עילי בימי ההתנדבות שלו, נענתה בהתרגשות גדולה.
"עילי ביקש להיות חייל, ועילי יהיה חייל", ענה לי הרב.
כשבישרתי לעילי על התחלת ההתנדבות שלו בפיקוד העורף, הוא כתב: "עילי חייל מצליח", ושוב השאיר את כולנו פעורי פה.
• • •
התמונה הראשונה שהגיעה אלי ממחנך הכיתה של עילי, וסילי, שבה עילי עומד מחויך לבוש במדים, סימנה עבורי את תחילתה של תקופה חדשה. אני אמא של שני חיילים. אני. אמא. של. שני. חיילים.
כנגד כל הסיכויים, עילי שלי חייל. הוא מתנדב בכל שבוע בבסיס פיקוד העורף שברמלה ועושה כמיטב יכולתו. בבקרים שהוא מתנדב בצבא הוא מחויך יותר ומצפה לקראת ההסעה.
"חשוב שהחיילים ילמדו מהי הכרת הטוב, וכמה חשוב וראוי לשלב אנשים שהם אחרים בחברה". עילי ואורי ממיינים ציוד רפואי
מלי קריספי, אחת מסייעות בית הספר המלווה את עילי ואת שאר חבריו לפרויקט, מספרת כמה הוא מחייך ונלהב לנסוע בהסעה המרוכזת אל הבסיס, וכמה הוא עובד יפה. יחד עם אורי, שמסייע לו בכל הנדרש, עילי ממיין ציוד רפואי ביחצ"א (יחידת הצלה ארצית), מכין ערכות רופא וחובש ומעביר את יומו כשהוא יצרני ועוזר ומשמעותי. באוקטובר הוא מיין ציוד רפואי רב, שחזר עם המשלחת שיצאה לחלץ ולעזור ברעידת האדמה הקשה שאירעה השנה במקסיקו.
"אז את מבינה כמה הוא משמעותי?" מדגישה בפני מלי, שהבינה עד כמה אמא שלו מייחלת לתמונות הווטסאפ השבועיות שמגיעות מתוך הבסיס, והיא שולחת לי אותן תכופות. "הם מכינים ציוד לאירוע הבא שאולי יקרה, ועילי נותן לזה יד ועוזר. זה פשוט נפלא. הוא יכול הילד הזה שלך, ואת הכל הוא עושה בחיוך כל כך גדול".
• • •
השבוע, בטקס ההשבעה, ניגשתי אל רב־רסן שי נח, מפקד בסיס פיקוד העורף ברמלה. היה לי חשוב להודות למי שפותח את שערי הבסיס שלו עבור אותם חיילים, מתוך ההבנה הפשוטה כי כמו בכל מקום שבו משולבים בעלי מוגבלויות, כך גם בצבא. מפקד שמסכים שעילי וחבריו יתנדבו בבסיס שלו, הוא מפקד עם נשמה יתרה. "עילי לא יכול להגיד לך תודה, אז אני מודה לך בשמו", אמרתי לנח.
והוא ענה לי מרוגש: "קודם כל, עילי מחייך כשהוא אצלנו, אין יותר תודה מזה. וחוץ מזה, זה הרי ברור לך שבאנו לתת, אבל יצאנו מקבלים. בבסיס שלי יש חיילים וחיילות שנפגשים בפעם הראשונה בחייהם עם חבר'ה בעלי מוגבלויות. לא תמיד הם יודעים איך להתנהל מולם, והעניין לא תמיד פשוט, אבל זו מהות השילוב האמיתי בעיניי וזה עובד מצוין אצלנו בבסיס.
"חיילי הבסיס עובדים עם המתנדבים, והמתנדבים תמיד נותנים מעצמם יותר כי הם רוצים להוכיח שהם יכולים, ובלי לשים לב הופכים להיות מודל השראה עבור חיילי החובה אצלנו. חשוב לי שהחיילים שלי ילמדו מהי הכרת הטוב, וכמה חשוב וראוי לשלב אנשים שהם אחרים בחברה. וזה לא משנה אם זה בצבא או אחר כך, באזרחות, בעסק שהם ינהלו.
"אין לדעת מתי אותם חיילים ייפגשו שוב עם אנשים עם מוגבלויות, ודרך המפגש השבועי הזה הם לומדים להכיר ולכבד. התרומה של המתנדבים לבסיס שלנו היא גדולה, אבל מבחינתי מה שהכי חשוב זה המפגש של החיילים שלי עם החבר'ה של 'גדולים במדים', השילוב איתם, הביחד המכבד".
אלוף (מיל') יפתח רון־טל, יו"ר חברת החשמל ונשיא "גדולים במדים", אמר לאחר הטקס: "כמה רגעים מרגשים וטובים אנחנו אוספים במשך היממה שלנו? אני בטוח שהטקס היה אחד הרגעים האלה. הסיפור הזה מרגש עד כדי דמעות. בעמותה שלנו יש רק טוב, וזו העוצמה העיקרית שיש בה.
"במהלך התפקיד הצבאי האחרון שלי ריכזתי את כל הגיוס לצבא היבשה, ונוכחתי להבין, לדאבוני הרב, איך יותר ויותר אנשים מסרבים להתגייס לצבא, מתאמצים מאוד כדי לא לשרת את המדינה, וכמה מאמץ ומשאבים אנחנו משקיעים כדי לאתר את אותם משתמטים, עד כדי כך שאנחנו מביאים אותם להתגייס אזוקים, בלית ברירה, כי הם מפרי חוק.
"החברים של עילי הם חבר'ה שלא חייבים להתגייס לצבא בגלל המוגבלות שלהם, אף אחד לא מבקש מהם להתגייס. ועל אף ולמרות הכל, חשוב להם, והם מתעקשים ומתנדבים ומביעים כל כך הרבה רצון טוב. אני מוקיר, מעריך ואוהב את המתנדבים האלה, וגם את ההורים שלהם. טנקים, מטוסים ואוניות זה חשוב מאוד, אבל מה שהכי חשוב, חזק וקובע בצבא שלנו - אלה האנשים שלו".
• • •
בבוקר ההשבעה של עילי השתחרר אדם מהקורס שלו כדי להיות נוכח בטקס ההשבעה של אחיו. הוא יצא מוקדם מבה"ד חיל הים שבחיפה כדי שיוכל להספיק להגיע.
"את לא מאמינה אמא", סימס לי מהרכבת, "בדרך החוצה עצר אותי הש"ג שאני מכיר מהבסיס ושאל אותי, 'לאן באמצע השבוע, ככה על מדי א'?' ואני עניתי לו ממהר: 'לאחי יש טקס השבעה'.
"אמא, את קולטת? את מאמינה? זה כל מה שחלמתי עליו אי פעם. שעילי יבוא על מדים לטקס השבעה שלי, כמו כל החברים שלי מהצוות שיש להם אחים גדולים. או ההפך, שאני אגיע לטקס שלו. ועכשיו ההפך הזה קורה אמא, את מאמינה? זה קורה".
"עילי ביקש להיות חייל, ועילי יהיה חייל", ענה לי הרב. עילי וחגית, השבוע בטקס ההשבעה // צילום: מרים צחי
אדם, וגם אחיותיו הקטנות של עילי, הם "אחים מיוחדים". ככה אני מכנה את גיבורי המשנה בדרמת המשפחה המיוחדת. גיבורים שמשלמים מחירים, לעיתים כבדים מאוד, אבל גם מרוויחים רגישות סביבתית גבוהה והתבגרות מהירה ואחרת דרך מסע חיים שלא תמיד עושה הנחות.
בדרך ללטרון יספר לי אדם איך בכל תקופת ההכנה לגיוס שלו חשב לעצמו איפה עילי היה משרת, איזה תפקיד היה לו ו"איך הוא בטח היה 'מתפז"ם' על הטירון שאני ונותן לי עצות טובות של אח מנוסה. אלה כל הזמן היו מחשבות על מה שהיה צריך להיות. זה לא היה לי פשוט להתמודד עם זה. ועכשיו, כל היום הזה הוא חוויה אחת גדולה ומתקנת לכל מה שחוויתי".
בכניסה לאתר יד לשריון אנחנו כבר חסרי סבלנות ומחכים לראות את עילי. והוא חיכה לנו שם, יחד עם עוד 11 מחבריו לבית הספר שמתנדבים עימו, לבוש על מדים וכל כך מרוצה.
"אמא, אני כולי צמרמורת", יגיד לי אחיו החייל, ואני לא אדע את נפשי, "את זוכרת את השיר של עילי בוטנר 'שווים', שתמיד העציב אותי? השיר שהוא כתב לאחיו, עם השורה: 'ואולי יבוא יום, ונהפוך שווים'. אז זה קורה, אנחנו שווים. אני ואח שלי חיילים.
"זה מוכיח שאח שלי יכול, והוא לא באמת מנותק כמו שלפעמים נדמה למי שמסתכל עליו מהצד. הוא בחר בשירות, הוא ביקש להתגייס, ומגיעה לו הזכות להיות שייך ולהיות חלק מהדבר הגדול הזה שאני חווה כל יום. מבחינתי, הוא בדיוק כמוני.
"תראי איך הוא קורן מאושר, זה ממלא לי את כל החסך שהיה לי איתו, אמא. את מאמינה שזה קורה? את מאמינה שאת אמא של שני חיילים?"
hagitr@israelhayom.co.ilגדולים במדים||"זקוקים לעוד מפקדים שיפתחו את הדלת לבעלי מוגבלויות"
תוכנית "גדולים במדים", המשלבת צעירים עם מוגבלויות בצה"ל, הוקמה לפני כ־25 שנה על ידי פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל והאלוף (מיל') גבי אופיר. בשנת 2013 אומצה התוכנית על ידי "יד לילד המיוחד", ובהמשך על ידי JNF ארה"ב, כדי למסדה ולהרחיבה למעגלים נוספים. יו"ר התוכנית הוא סא״ל (מיל׳) אריאל אלמוג.
כיום משרתים בתוכנית 350 צעירים בעלי מוגבלויות שונות ומגוונות, ב־23 בסיסי צה"ל הפרוסים מאילת ועד רמת הגולן. 17 בתי ספר לחינוך מיוחד משתתפים בתוכנית, ולאחרונה שולבו מתנדבים גם ביחידות קרביות. לדברי הרב מנדי בליניצקי, מ"יד לילד המיוחד", "גדולים במדים" שואף להיות הגורם המוביל בישראל לגיוס ולשילוב של צעירים עם צרכים מיוחדים בצה"ל ובחברה כולה, באמצעות הכנה וליווי צמוד לאורך כל שלבי הגיוס, השירות עצמו וגם לאחריו. כל הצעירים שעברו עד היום בתוכנית שולבו בשוק התעסוקה, לעומת 50 אחוזי אבטלה בקרב צעירים עם מוגבלויות שלא שולבו בצבא. אנחנו זקוקים לעוד מפקדי בסיס שיפתחו את שעריהם למתנדבים שלנו, ולחברות עסקיות שתאמצנה יחידות חדשות״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו