לא מפתיע במיוחד היה לראות את חברי מפלגת העבודה ומרצ מתפתלים בכיסאותיהם באי נוחות - כשהחלו הדיווחים על כך שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, עומד להחליט על הכרה אמריקנית בירושלים כבירת ישראל.
בעוד חברי הכנסת ממחנה הימין שמחו וצהלו - למעט שרי הקבינט שקיבלו הנחיה מפורשת להנמיך פרופיל - מרבית חברי השמאל פשוט העדיפו לשתוק. המעטים שכן הגיבו להתפתחות הדרמטית, עשו זאת בהססנות ובהתפתלות עד שמוטב היה אם פשוט היו מצטרפים לחבריהם הדוממים, ולא עומדים נבוכים והמומים, בלי יכולת להוציא דבר מה משמעותי מפיהם בשעה הרת חשיבות זו.
כמה עגום היה לראות כי העובדה שארה"ב מגשימה החלטה שהיא כל כולה אינטרס אמריקני מובהק, ושתואמת כמו כפפה ליד את המדיניות הישראלית מאז 1948, כשנקבעה ירושלים כבירת המדינה, נענית על ידי אנשי המחנה הציוני בעיקר בגמגום ובבלבול.
השמאל שכח מה זה להיות יהודי, עקץ אבי גבאי את מחנהו לפני שבועיים, והשבוע הוכיח את האמירה, כשלצד ברכה רפה על ההחלטה האמריקנית להכיר במה שישראל מכירה בו כבר מזמן - לא על ידי הליכודניקים, אלא גם ובעיקר על ידי האבות המייסדים של התנועה שבראשה הוא עומד - מיהר לציין כי יש גם "צד שני", ושמן הראוי לרפד את ההחלטה הכואבת מבחינתם בשורה של מחוות, ויתורים והקלות.
הרפיון המוסרי שהפגינו חברי הכנסת ממפלגות השמאל השבוע - לא החל כמובן היום. כל ראש ממשלה שנשא ונתן עם הפלשתינים, מאוסלו ועד היום, נכנס לחדר הדיונים כשירושלים שוכבת למרגלותיו על שולחן הניתוחים.
הסתפק בברכה רפה. יו"ר המחנה הציוני גבאי // צילום: אורן בן חקון
איש מהם לא האמין כנראה אי פעם למוצא פיו שלו כשנאלץ, פעם אחרי פעם, להישבע בשמה של ירושלים ולהכריז על אחדותה ושלמותה. כלפי חוץ שידרו שירושלים היא נשמת אפם; מבפנים חיכו להזדמנות הראשונה לפרוס אותה לפרוסות כמו מגש פיצה ולחלק לכל דורש. בשום תוכנית מדינית שהציג השמאל בשנים האחרונות, והיו כאלה לא מעט, ירושלים לא נשארת שלמה.
גם השם "שומרים על ירושלים היהודית", לתנועתו הרעיונית של חיים רמון, הוא מניפולטיבי; זו לא תוכנית לשימור ירושלים, אלא דווקא להקטנתה ולהצרתה. אבי גבאי מיהר לכרוך השבוע בין ההודעה האמריקנית לצורך בהפסקת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. ואילו זהבה גלאון התייצבה חזיתית נגד טראמפ והצהירה שהחלטתו תבעיר את המזרח התיכון.
ממתינים לישועה
אם היה ספק כלשהו לגבי מידת התמיכה של הממשל בארה"ב בישראל, השבוע הותרו כל הספקות. עכשיו כבר אפשר לקבוע, במידת ביטחון די מבוססת, שלכל חובבי הוויתורים וחולמי ההסכמים המדיניים הכפויים - לא מהממשל הנוכחי תצא הישועה. טרמאפ לא יעשה שום מהלך לא מתואם עם נתניהו, לא יביך אותו ולא ינחה את נציגיו במוסדות הבינלאומיים להניח את נשקם אל מול מדינות שמנסות לפגוע בישראל באו"ם ובכל מקום אחר.
בזמן ממשל אובאמה הרבו לתקוף במפלגת העבודה את נתניהו על חוסר שיתוף הפעולה שלו עם הממשל. לא רק חברי אופוזיציה עשו זאת, אלא גם רבים מכלי התקשורת, באמצעות פרשנים ומומחים, שפכו דליי ביקורת על ראשו של נתניהו והתסבוכת המדינית שאליה הוא מוביל את ישראל - בעימותים הממושכים שהוא מנהל מול אובאמה וחבר מרעיו.
אבל אותם קולות, שהיו צריכים השבוע לפרגן ליחסי הקרבה יוצאי הדופן שלא היו מעולם בין שום נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי, לפתע נדמו. אותם אלה שהטיפו בזעם כיצד מעז נתניהו לצאת נגד הבית הלבן בסוגיית הגרעין האיראני, הם אלה שיוצאים נגד אותו בית לבן, שבסך הכל החליף דייר. אמריקה נותרה מעצמה גדולה, חזקה וחשובה לישראל בדיוק כפי שהיתה.
יחזיר את סדר היום הביטחוני־מדיני? נתניהו // צילום: אורן בן חקון
טראמפ עשה את המעשה המתבקש בעיקר בשל שיקולי פנים והלחץ בדעת הקהל האמריקני בנושא. אך עדיין יש שינוי תפיסה מהותי מזה שהתרגלנו אליו בעשרות השנים האחרונות, שלפיו אם יש ללחוץ על הצדדים להגיע להסדר - הרי ברור שהלחץ צריך להיות מופנה בעיקר כלפי ישראל. אחרי שנים רבות טרמאפ הופך את המשוואה על פיה וקובע בדיוק את ההפך - הלחץ צריך להיות מופנה בעיקר כלפי הפלשתינים. כל הנשיאים שלפני כן ניסו ללחוץ על ישראל והפסידו. מה הטעם, כך אמר בנאומו, להמשיך באותה הדרך שנכשלה פעם אחר פעם. קשה שלא להסכים עם ההיגיון שעומד מאחורי הקביעה. שמונה שנות אובאמה, שהתאפיינו בלחץ מאסיבי ואובססיבי על ישראל, לא נוצלו על ידי הצד השני לקדם מגעים עם ישראל.
האיומים שלהם עכשיו על "סיום המגעים" ו"סוף תהליך השלום" נראים כאילו נלקחו מהצגה קומית יותר מאשר מהחיים האמיתיים. על אילו מגעים הם מדברים? איזה תהליך שלום? עד כמה שזכור, השלום האחרון שנחתם פה היה בין אש"ף לחמאס. אבל לא נראה שלזה הם התכוונו.
אסטרטגיה שנויה במחלוקת
זה לא רק זימונו הפתאומי של דוד ביטן לחקירה, ואפילו לא רק הטיימינג הבעייתי - יום לפני ההצבעה על חוק ההמלצות בכנסת, שעוררו חשד כי אין מדובר בחקירה תמימה ככל החקירות. אלה גם ההדלפות על חומרת העבירות המיוחסות לו בזמן אמת, ועוד בעודו נמצא בחדר החקירות ללא כל מודעות לנעשה בחוץ, וגם ההתבטאות "ביטן סיים את הקריירה הפוליטית שלו", כפי שצוטטה מפי גורם בכיר במשטרה.
לא בכדי פוליטיקאים שבדרך כלל נזהרים בלשונם כאשר מדובר במערכת אכיפת החוק ובפרשה שאינה קשורה להם כלל, כמו השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, שרת המשפטים איילת שקד ואחרים, הרימו גבה לנוכח החקירה המשונה.
אין בדברים פה כמובן כדי לקבוע דבר לכאן או לכאן באשר לתיק ביטן. אולם התמונה המצטיירת, וכפי שבאה לידי ביטוי בגלוי מפי בכירים במערכת הפוליטית השבוע - היא כי המשטרה והפרקליטות אוגרות חומרים שהופכים לחומרי חקירה בהתאם לעיתוי או לצורך מסוים. ברצותם חקירה תואט, וברצותם תואץ. ברצותם יישמרו כל הפרטים חסויים, וברצותם יודלפו השכם והערב ללא הבחנה. השאלה אם זה נכון, ואם כן - האם יש דרך לתקן את המצב - רחוקה שנות אור מפתרון.
חקירתו של ביטן היא עוד אבן בהפיכת הליכוד למפלגה בעלת חזות מושחתת, המצטרפת למאמצים באופוזיציה בליבוי כלי תקשורת מרכזיים להמאיס את מפלגת השלטון ואת העומד בראשה.
אולם בעוד נתניהו שומר על קו שלפיו הליכוד זה הוא, והניסיונות להפיל אותו אישית נובעים מהרצון להפיל את כל המחנה הלאומי כולו, ניסיונם כעת הוא להפריד בין נתניהו לליכוד ולתקוף רק אותו אישית, כדי לצמצם לו את האפשרות להסתתר מאחורי מחנה הימין ולהפוך את הקרב למלחמה אידיאולוגית - שם יתרונו בולט.
שתיקתו מאז נפתחה החקירה מורגשת בכל פינה. ביטן // צילום: יהודה פרץ
לכן גבאי נפל כשאמר השבוע שהליכוד היא מפלגה מושחתת. מתקפה על הליכוד ולא על נתניהו משרתת את ראש הממשלה. העובדה שבמחנה הציוני וביש עתיד מבינים שנתניהו יוכרע רק בסדר יום אזרחי על ניקיון כפיים, נושא החרדים, דת ומדינה - היא תעודת עניות יותר מאשר אסטרטגיית בחירות.
אם יצליח נתניהו להחזיר ברגע האחרון את סדר היום לזה המדיני־ביטחוני, ניצחונו מחדש מובטח. בעוד שבועיים יגיע סגן נשיא ארה"ב לישראל, ואף יישא נאום בכנסת. שוב יהיה זה נתניהו שיקבל את פניו ויתרועע בחברתו. שוב יהיה זה הציבור בבית שיביט בתמונות וישאל את עצמו, האם יש דמות אחת בכל המערכת הפוליטית ומחוצה לה שתהיה מסוגלת לעשות זאת טוב יותר ממנו.
שתיקתו של דוד ביטן מאז נפתחה החקירה מורגשת בכל פינה שבה צעד קודם לכן: בכל אולפני הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט. בחודשים האחרונים יש כמעט סדר יום אחד במערכת הפוליטית במדינת ישראל: דוד ביטן. בכל צומת חשוב הוא נמצא. בכל הכרעה הוא נוכח.
הוא בתוך החדר כשנתניהו סוגר עניינים עם החרדים, וגם זה שגיבש את הסכם הנכים. העובדה שהוא שש להתראיין תחת כל עץ רענן מביאה למצב של ווין־ווין ביחסי פוליטיקה־תקשורת. המראיינים זקוקים למידע - וביטן מתנדב לספק להם.
לא כולם אהבו את סגנונו ואת האופן שבו הוא מנהל את הקואליציה. לעיתים זוהי דרך המשדרת כוחנות. לא פעם הלך ביטן עם הראש בקיר, עד שנתניהו נאלץ לא אחת לרסן אותו. כך היה עם התאגיד, עם החוק הצרפתי וכעת עם חוק ההמלצות. "לפעמים הוא עוזר לי יותר מדי", צחק נתניהו בהתייחסו לנאמנות הבלתי מסויגת של ביטן כלפיו, שלעיתים מסבכת אותו עצמו.
הדבר יוצר פלונטר שלם אצל ראש הממשלה ואנשיו. לגבי חוק ההמלצות, למשל, איש במערכת הפוליטית לא העיד ששוחח על כך אי פעם עם נתניהו, כולל אנשיו הקרובים ביותר. שתיקתו והעובדה שאפשר לביטן לקדם את החוק באין מפריע הביאו לביקורת, מוצדקת, על כך שמי שעומד מאחורי החוק הוא בעצם נתניהו.
אך נראה כי למרות שמהותית אי אפשר להפריך טענה זו - כי אחרי הכל אין ספק שנתניהו, לו רצה, היה יכול לעצור את החקיקה ברגע אחד - יהיה זה הימור מושכל לומר שגם עם ביטן לא שוחח נתניהו על החוק מעולם. נתן לו לקדם אותו, אבל לא ביקש ממנו לעשות זאת. זה אולי לא משנה לכמה אנשים, אבל ייתכן שאחרים ימצאו בכך דיוק חשוב בעובדות שצריכות להיאמר.
העובדה שביטן מרואיין פופולרי ודמותו מוכרת בכל בית בישראל, הבטיחה את הצלחתו בפריימריז הבאים בליכוד - שעומדים לפי כל ההערכות להיות קשים מנשוא, ובהם עשויים רבים מחברי הליכוד הנוכחיים להיות משוגרים לביתם לבלי שוב. כך הפך אחד הח"כים האנונימיים במפלגה לאחד הבולטים ביותר, עם לא ה־, ואם עתיד פוליטי מבטיח, שנגדע השבוע והפך לוט בערפל במחי חקירה.
ביזארי, לגיטימי
צריך לא מעט צביעות כדי לתקוף את הזמר יונתן רזאל, שהופיע השבוע במופע מוזיקלי לנשים בבנייני האומה וכיסה את עיניו כשהחלו לרקוד מול פסנתרו.
אמנם נכון שלא מדובר כאן במעשה שמשדר עודף רציונליות, והמראה של הזמר מכוסה העיניים עם איזולירבנד שחור על פניו הוא, אין מה לומר, ביזארי וקצת מופרע. אבל מוטב היה שמטיפי הדמוקרטיה והפלורליזם היו מפגינים יכולת קצת יותר מפותחת להכיל את המוזר והשונה, גם אם מדובר בחרדי.
הוא לא פגע בנשים שרקדו, הרי לא אותן הוא כיסה, אלא את עצמו. הטענה להדרת נשים מגוחכת. מי שהודר זה הוא. מרצונו.
אותה טענה שנשמעת כשחיילים דתיים מבקשים לא להשתתף באירוע שבו מופיעות נשים - לוקה גם היא באותה צביעות ממש. אם אותם חיילים היו מגרשים את הזמרת - אז אכן היה מקום לביקורת, אבל לא אותה גירשו, אלא את עצמם. הרצון העז של צווחני הפלורליזם למיניהם לראות יהודים מאמינים שומטים את אמונתם, ולו לרגע קט, חושף בעיקר את עליבותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו