ירושלים של טראמפ

הפור נפל. אחרי 70 שנה ארה"ב מכירה עכשיו לא רק במדינת ישראל, אלא גם בירושלים - כבירתה. הנשיא הארי טרומן פעל ב־1948 בניגוד לעמדת מחלקת המדינה שלו כשהכיר בישראל. הנשיא טראמפ פועל ב־2017 בניגוד לעמדת מחלקת המדינה שלו כשהוא מכיר בירושלים כבירתה.

הפלשתינים בהלם, ומאיימים בסיבוב אלימות נוסף. גם האיחוד האירופי מאוכזב קשות. אנשיו פעלו לאורך שנים למען חלוקת ירושלים לשתי בירות. בשורת ההכרה קשה במיוחד לאבו מאזן. בדרך אליה הוא הושפל וספג עלבון צורב, כמעט אישי. ייתכן שהוא מלמד משהו על ההמשך. 

ימים אחדים לפני הההכרה האמריקנית, כאילו היה מדובר בימים אחרים, נחת עליו הפרסום ב"ניו יורק טיימס", שלפיו סעודיה הציעה לפלשתינים את אבו דיס כתחליף לירושלים. אבו מאזן לא ידע מאיפה זה בא לו. הוא כבר היה שם יחד עם יוסי ביילין, לפני 22 שנה. אז הם ניסחו יחד את מסמך ההבנות המשותף שלהם. אבו דיס היתה אמורה להיות "ירושלים השנייה". אפילו "בניין פרלמנט" פלשתיני הוקם באבו דיס שממזרח לירושלים, במרחק 2.8 ק"מ בקו אווירי מהר הבית, בדיוק כמו כנסת ישראל.

בהתאם להבנות ביילין־אבו מאזן, שכונת אבו דיס תוכננה להיות המבוא ונקודת המוצא ל"מסדרון הפלשתיני להר הבית". אבל את אבו דיס (שרק 10 אחוזים משטחה כלולים בתחום ירושלים) מחלקת כיום חומת הפרדה, והבנות אבו מאזן־ביילין היו להיסטוריה, כך לפחות הניח אבו מאזן. מאז הרי הניחו על שולחנו שני ראשי ממשלה ישראלים (ברק ואולמרט) הצעות מפליגות לחלוקת ירושלים, והוא דחה אפילו אותן.

הסעודים, האמריקנים, וכמובן אבו מאזן הנסער והפגוע, הכחישו את הידיעה, אבל הדעת נותנת שמישהו דאג לפרסום הזה. משקיפים דיפלומטים סבורים כי אין מדובר בהמצאה, וכי היא משקפת את "חיפושי הדרך" של ממשל טראמפ ואת ניסיונותיו "לחשוב מחוץ לקופסה", גם בשאלת ירושלים.

לדוד בן־גוריון, שקבע מחדש את ירושלים כבירת ישראל, היתה פילוסופיית חיים ברורה באשר לחשיבות שיש לייחס להכרה הבינלאומית בעובדות שישראל קובעת בירושלים. בן־גוריון, שהיה רחוק מלזלזל בהכרה בינלאומית, כתב פעם למשה שרת כי "אם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מהאו"ם - נבכר לצאת מהאו"ם".

ראש הממשלה הראשון הבהיר גם כי "עם חידוש מדינת ישראל, שבה ירושלים להיות בירתה", וכי "לכך לא היה דרוש שום חוק, ולא היה צורך בשום הכרזה. מלאכה זו עשה עבורנו דוד המלך לפני 3,000 שנה. רק אילו היינו באים להקים בירה חדשה", הבהיר בן־גוריון, "היינו זקוקים לחוק".

70 שנה חלפו, ולמרות הגישה הבן־גוריוניסטית של "מעשים תחילה" - אולי מכיוון שמעשה האיחוד ומסכת העובדות וההתיישבות בעיר כבר עיצבו במידה רבה את מפת העתיד - מתקשים בירושלים להסתיר את השמחה על ההכרה האמריקנית. 

שובל ארוך של "דם רע" ומשברים דיפלומטיים נושאים עימם יחסי ארה"ב וישראל בסוגיית ירושלים. מדיניות טראמפ מעידה על תפנית חדה בעמדת ארה"ב בסוגיית מעמד הקבע של ירושלים. לא עוד ישיבה על הגדר, אלא עמדה פרו־ישראלית מובהקת.

כשהטנגו יצא לדרך

מעט רקע היסטורי הכרחי: בראשית היה ה"קורפוס ספרטום" או בעברית מדוברת: "בינאום". החלטה 181 המפורסמת של עצרת האו"ם מנובמבר 1947 (תוכנית החלוקה) המליצה לכונן בירושלים ובבית לחם משטר בינלאומי מיוחד לתקופה עשר שנים. 

פלישת צבאות ערב במאי 1948 לשטחי ישראל וירושלים טרפה מחדש את הקלפים והפכה את ה"בינאום" לעניין תיאורטי. בן־גוריון הבהיר עם תום המלחמה כי מאחר שהאו"ם לא מימש את החלטתו, ולא מנע פלישה לירושלים, ישראל לא יכולה לראות בהחלטת הארגון מ־29 בנובמבר כל כוח מוסרי. ישראל הבהירה כי, באשר לירושלים, החלטה זו "בטלה ומבוטלת", ובן־גוריון הכריז כי "ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקנים על וושינגטון".

ב־13 בדצמבר 1949 הוכרזה מערב ירושלים כבירת המדינה. ישיבות הכנסת שהתקיימו במלון סן רמו ובבניין קולנוע קסם בת"א עברו לירושלים, וה"טנגו" עם וושינגטון בסוגיית ירושלים החל. ארה"ב גינתה את ישראל על שהפכה את מערב ירושלים לבירתה ועל שהעבירה את משרד החוץ שלה לירושלים. בקיץ 1952 שב ממשל טרומן אל מדיניות הבינאום והודיע לישראל כי הוא דבק במדיניות זו.

אלא שהמציאות החדשה, ותוצאות מלחמת העצמאות שהביאו לחלוקת ירושלים בין ירדן לישראל, יצרו שינוי בעמדת ארה"ב. הנשיא אייזנהאואר אסר על נציגיו לקיים פגישות בירושלים, אך ארה"ב נסוגה מרעיון הבינאום. היא הבהירה שאינה מכירה בריבונות ירדן או ישראל על חלקי העיר שבהם הן מחזיקות. גם תוצאות מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר לא הביאו לשינוי בעמדת ארה"ב.

שגרירות ארה"ב בתל אביב // צילום: יהושע יוסף

בשטח היו לעמדה הזאת ביטויים שונים. לפני שנים רבות פרסמתי את הידיעה הראשונה על כוונת רה"מ דאז מנחם בגין להעביר את משרד רה"מ מהקריה במערב העיר לקריית הממשלה בשייח' ג'ראח. בגין רצה, אך האמריקנים בלמו אותו. שגריר ארה"ב בישראל דאז, סמואל לואיס, אף הודיע לבגין שאם יעשה כן - יחדל מלפגוש אותו, ובגין ויתר. 

הנשיא בוש האב הודיע ליורשו של בגין, יצחק שמיר, שהשכונות היהודיות במזרח העיר הן מבחינתו "התנחלויות" לכל דבר. בוש אף אסר על נציגי הממשל שלו לבקר במשרדי הממשלה הישראליים בקריית הממשלה בשייח' ג'ראח, בואכה הר הצופים. משרד רה"מ אמנם לא עבר לשם, אבל כיום שוכנים בשייח' ג'ראח המשרד לביטחון הפנים, המטה הארצי של המשטרה, משרד השיכון ומשרד המדע.

בוש הבן, שהגיע לבית הלבן עשור אחרי אביו, התחייב בהיותו מושל טקסס שאם ייבחר לנשיאות, יעביר את שגרירות ארה"ב מת"א לירושלים מייד עם היכנסו לתפקיד. כמו רבים אחרים מעמיתיו, שהיו מועמדים לנשיאות והפכו לנשיאים, בוש לא מילא את הבטחתו. כך נהגו גם ג'ימי קרטר הדמוקרטי, ג'ראלד פורד הרפובליקני, רונלד רייגן, "הידיד הגדול" של ישראל בבית הלבן, וביל קלינטון.

נשיאים אמריקנים שונים ומזכירי המדינה שלהם העניקו לאורך השנים דגשים למדיניות ארה"ב המסורתית, שככלל גרסה כי מעמדה הסופי של העיר צריך להיקבע במו"מ. אחרי צעדי הסיפוח של ישראל ואיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הבהירה מחלקת המדינה שארה"ב מעולם לא הכירה בצעדים חד־צדדיים מעין אלה. מעת לעת פרסמו ממשלים אמריקניים הודעות גינוי רפות ועזות לבנייה בשכונות החדשות בירושלים שמעבר ל"קו הירוק". 

עימותים בקמפ דיוויד

למרות זאת היו ממשלים אמריקניים אחרים שהקפידו שלא לזהות את שטחי העיר כ"שטח כבוש", ואף הדגישו זאת. מדלן אולברייט, למשל, שגרירת ארה"ב לאו"ם ואח"כ מזכירת המדינה בממשלו של ביל קלינטון, הבהירה ב־1994 שהממשל אינו רואה במזרח ירושלים "שטח פלשתיני כבוש".

החלטה 242, שקראה לנסיגת ישראל משטחים שכבשה בששת הימים, הקפידה לא לנקוט בלשון "מהשטחים", כדי שלא יתפרש שהכוונה היא לנסיגה מכל השטחים. ההחלטה, שארה"ב היתה פעילה בניסוחה, לא הזכירה את ירושלים. ארתור גולדברג, אז שגריר ארה"ב לאו"ם, כתב לימים ל"ניו יורק טיימס" שמעולם לא תיאר את ירושלים כ"שטח כבוש".

ממשלו של הנשיא ג'ונסון, שתחתיו כיהן גולדברג, הקפיד על גישה זו, אך ממשל הנשיא ניקסון, שירש אותו, כבר הקפיד פחות, ופעם אף תמך בגינוי השנתי הכמעט אוטומטי של האו"ם לפעולות ישראל בירושלים. יורשו של גולדברג באו"ם, צ'ארלס יוסט, אף כינה את ירושלים "שטח כבוש".

שנת 78' הולידה עימות בין מנחם בגין לבין הנשיא ג'ימי קרטר בוועידת קמפ דיוויד הראשונה, שכמעט הביא לפיצוץ השיחות. בסופו של דבר, צורפו להסכם השלום בין מצרים לישראל שני מכתבים, זה של בגין וזה של אנואר סאדאת. סאדאת ראה במזרח ירושלים את בירתה העתידית של המדינה הפלשתינית. בגין, לעומת זאת, כתב לקרטר כי על יסוד החוקים שקיבלה הממשלה מייד לאחר "ששת הימים", "ירושלים הינה עיר אחת, שאינה ניתנת עוד לחלוקה, בירת ישראל". 

רונלד רייגן היה נוח בהרבה לישראל בסוגיית ירושלים. רייגן הבהיר ש"ירושלים לא מחולקת פירוש הדבר ריבונות ישראל על העיר", אלא שאפילו הוא כתב בתוכניתו ש"מעמדה הסופי ייקבע במו"מ". בתקופת בוש שוב חלה הרעה ביחס של ארה"ב לעמדת ישראל בעניין ירושלים, אך בוש לא חזר על עמדת קרטר שראה בפעולות ההתיישבות והבנייה הישראלית במזרח העיר הפרה של החוק הבינלאומי.

בקיץ 95, מול קולות "צורמים" מוושינגטון, הבהיר רה"מ יצחק רבין, שגם "אם יגידו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית, התשובה שלי תהיה: 'נסתדר בלי שלום'". 

מי שהפך את המדיניות של ארה"ב בסוגיית ירושלים, והיטה אותה בחדות לטובת הפלשתינים, היה דווקא רה"מ ישראלי, אהוד ברק. זמן קצר לאחר שנשבע אמונים לירושלים השלמה והמאוחדת בריבונות ישראל והבטיח שלא לחלק אותה לעולם, ברק נשא ונתן בוועידת קמפ דיוויד השנייה על חלוקתה, בהתאם למתווה שהציג הנשיא ביל קלינטון.

קלינטון הציע חלוקה על בסיס דמוגרפי: העברת שכונות פלשתיניות לריבונות המדינה הפלשתינית העתידית, והשארת שכונות יהודיות - לרבות אלה שהוקמו על ידי ישראל אחרי 1967 מעבר ל"קו הירוק" - בריבונות ישראל. מתווה קלינטון כלל גם את חלוקת העיר העתיקה, אך ערפאת שוב אמר לא.

מאוחר יותר, אחרי ששרון הביסו בבחירות, ברק ניסה למזער נזקים. הוא שיגר מכתב לנשיא בוש שבו הבהיר כי הרעיונות שהועלו מול הפלשתינים בדבר הסכם שלום בזמן כהונתו, לא יחייבו את רה"מ הבא. אלא שהדבר דמה מעט לסגירת דלתות האורווה, אחרי שהסוסים כבר ברחו ממנה: ההסכמה הישראלית לחלוקת ירושלים בוועידת קמפ דיוויד השנייה עיצבה מאז הן את ה"תיאבון" של הפלשתינים, הן את עמדות ממשלות ישראל מהשמאל (כממשלת אולמרט) והן את עמדות הממשלים הבאים בוושינגטון. 

ב־2008 הניח אהוד אולמרט הצעה מפליגה ברוח ברק, לחלוקת ירושלים, שאף היא לא סיפקה את אבו מאזן. מאז קמפ דיוויד 2000, והסכמת אולמרט לחלוקה, הפלשתינים דורשים לחדש את המו"מ על ירושלים מאותה נקודה שבה פסק, אך ישראל מסרבת. 

ממשל אובאמה שאותו ירש טראמפ היה הקשה ביותר לישראל בסוגיית ירושלים, לא רק מבחינה הצהרתית, אלא גם מעשית. הלחץ של אובאמה על ישראל הביא בפועל להקפאת בנייה בירושלים. בקדנציה השנייה של אובאמה (בשנים 2016-2012) נבנו במערב ירושלים 6,750 דירות, ואילו בשטחים שצורפו לעיר אחרי 1967 נבנו עבור יהודים כ־1,500 דירות בלבד, רחוק מאוד מההיקפים בשנים עברו, ורחוק מאוד מהביקוש הרב לדירות בירושלים.

בתקופת אובאמה דאגו פקידי הממשל לא פעם לקרצף מתצלומים רשמיים את הכיתוב "ירושלים, ישראל". הם השאירו רק את הכיתוב "ירושלים". אובאמה, כקודמיו, חתם שוב ושוב את הצו הנשיאותי שאפשר לו לדחות את החלטת הקונגרס מ־1995, על העברת שגרירות ארה"ב מת"א לירושלים.

בד בבד, דחה בית המשפט העליון בוושינגטון עתירות של אזרחי ארה"ב, ילידי ירושלים, שביקשו לכפות על מחלקת המדינה לרשום בדרכונם האמריקני - "מקום הלידה: ירושלים, ישראל", ולא להסתפק ב"מקום הלידה - ירושלים". העותרים המפורסמים ביותר היו הורי הילד מנחם בנימין זיבוטופסקי, שעלו לישראל בראשית שנות ה־2000.

הפלשתינים בהלם

שלשום שינה טראמפ את כללי המשחק. הוא אמנם ריכך במקצת את הגלולה המרה לפלשתינים והבהיר שארה"ב אינה נוקטת עמדה באשר לגבולות הספציפיים של הריבונות הישראלית בירושלים, אך למרות זאת משמעות דבריו מפליגה.

אחרי ששתי ממשלות ישראליות ושני ממשלים אמריקניים כבר היו מעורבים עמוקות במו"מ מול הפלשתינים שבו הסכימה ישראל לחלוקת ירושלים, ובכלל זה העיר העתיקה, מסובב טראמפ את הגלגל לאחור. אחרי שדרגי המקצוע בתקופתם של ברק ואולמרט התלבטו אם הגבול שיחצה מחדש את ירושלים יהיה גבול קשיח או שהעיר תישאר פתוחה למעבר כל תושביה, גם לאחר חלוקה, מגיע טראמפ ומגדיר מחדש את כללי המשחק. הסבירות להצעות חלוקה גורפות במשמרת שלו - נמוכה למדי.

אחרי שאנשי יוזמת ז'נבה כבר שרטטו יחד עם צמד האדריכלים יהודה גרינפלד־גילת וקרן לי בר־סיני קו חלוקה דמיוני באמצעות מאות איורים, מפות והדמיות, מגיע טראמפ ו"מוחק" את מה שנשאר מהקו הירוק בירושלים.

אחרי שמדינות באירופה אירחו משאים ומתנים חשאיים בין פלשתינים לישראלים על חלוקה גורפת של ירושלים, טראמפ "מקלקל" להן את התוכניות. אך לא בטוח שזה סוף פסוק. אחרי טראמפ הרי יבואו נשיאים אחרים, גם דמוקרטים. הם יכולים שוב להפוך את הקערה על פיה, אבל בינתיים הפלשתינים בהלם. 

בניסיון של הרגע האחרון למנוע מטראמפ לפרסם את ההכרה בירושלים המאוחדת כבירת ישראל הם הפעילו כל מה שעומד ושאינו עומד לרשותם. הם פנו לסעודיה, לקטאר, לטורקיה ולירדן, למצרים ולליגה הערבית, לצרפת וגם לגורמים בממשל בוושינגטון, כדי שינסו למנוע מטראמפ לפרסם את הצהרתו.

הם איימו שישעו את הסכם אוסלו, שזהו סוף המו"מ ותהליך השלום, והודיעו שארה"ב מאבדת את מעמדה כמתווך הוגן. שר החוץ הירדני הזהיר את ארה"ב מפני "השלכות מסוכנות". פת"ח הכריז על שלושה ימי זעם. חמאס איים "לחדש את אינתיפאדת ירושלים". מחמוד אל־הבאש, יועץ אבו מאזן, הבהיר ש"העולם ישלם מחיר על כל שטות שתפגע בירושלים".

טראמפ לא נרתע. הוא ריכך את נאומו, אך ביום רביעי בערב אמר דברים ברורים. האם הפלשתינים יגיבו עתה באלימות? האם שוב צפויה התלקחות בלב הסכסוך - ירושלים? העיניים נשואות להר הבית. 

בפעם הקודמת הרעה נפתחה משם. גל המהומות האחרון התרחש בירושלים בצל "משבר המגנומטרים", לאחר הפיגוע בהר הבית. אז נצפה דגם מחאה פלשתיני חדש בבירה, פחות אלים, אך המוני פי כמה.

הוא הזכיר את מראות האינתיפאדה הראשונה. המשטרה למדה לכאורה את המחאה ההיא, והיא יודעת שגם פיגועי היחידים עלולים לחזור. אלא שהכלל התקף ביותר בירושלים הוא שהשטח אינו פועל תמיד בהתאם למשוער מראש, קצת כמו טראמפ.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו