שנות התשעים ברוק הישראלי היו העשור של אביב גפן. העשור הקודם היה שייך לברי סחרוף, ובנוכחי הדומיננטיות עברה לדודו טסה, עם שישה אלבומים בתשע שנים, ובהם שורה של שירים מצוינים, חלקם פורצי דרך, שבעזרתם עיצב את דמותו כרוקיסט המוביל של התקופה. יש סמליות בכך שסחרוף התארח בשנה שעברה במופע חגיגי של טסה בהאנגר 11, שתועד לאלבום הכפול שיצא כעת, ובו ביצעו עם אביתר בנאי את הגרסה המדוברת ל"שביר" של אריק איינשטיין. סמלי גם שגפן התארח במופע החגיגי שקיים טסה בשבוע שעבר, באותו מקום, בהשקת אותו אלבום הופעה.
סמלי לא פחות שטסה זורח במלוא תפארתו בתקופה שבה מציינים 30 שנה למותו של זהר ארגוב וארבע שנים לפטירת איינשטיין. בחיבור המופלא שלו בין מזרחית לרוק, מגשים טסה כמעט במלואו את החזון המקומי על רוקנרול שהטמיע לתוכו בהצלחה את המזרחית, כשהוא מביא אותו לפסגה העכשווית בקריירה שלו. בכך הוא מייצג שיא נוסף בתהליך החיבור בין המטא־ז'אנרים הללו, שאת זרעיו שתלו ארגוב, ניסים סרוסי, שלמה בר ואלי לוזון, והמשיכו חוליות מקשרות כמו אהוד בנאי, כנסיית השכל, סחרוף (עם ובלי רמי פורטיס), רן שם טוב מ"איזבו" ואביב גדג' מ"אלג'יר". אם יש מישהו שהיה צריך לחדש את "נכון להיום" של ארגוב - הרי זה טסה.
יותר מכל רוקר אחר בישראל, טסה, שגדל על מוזיקה מזרחית, שר כמו זמרים המשויכים לז'אנר המזרחי־ים־תיכוני, עם קול חזק ודומיננטי, שכמו מתנפל על המאזין, לופת ולא מרפה, כובש אותו בקסמיו. עוצמת השירה, הצעקה הקולית, שנשמעת לעיתים פראית ולא קוהרנטית, הסלסולים הקטנים והגדולים, המעברים שלו מגבוה לנמוך ולהפך - כל אלה עושים את טסה למבצע עוצמתי שקשה לעמוד בפניו.
לעיתים קרובות הוא שר כאילו השיר לא זקוק ליותר מא־קפלה, שירה ללא ליווי מוזיקלי, כדי להעביר את המסר ולבעוט. ובא־קפלות האלה, של מיטב שיריו, הקהל הגדול בהאנגר, יותר מאלפיים איש, מצטרף אליו במקהלה גדולה. הכלים שמלווים את שירתו, נהדרים כשלעצמם, נותרים מאחור. מרתק יהיה לשמוע את טסה מבצע מופע שלם רק עם שירה וגיטרה.
בשנה שחלפה בין שני המופעים - זה שתועד באלבום הכפול וזה שהתרחש בשבוע שעבר - ניפץ טסה את תקרת הזכוכית העבה מכולן, כשהפך לאמן בינלאומי מוכר שפותח סיבוב הופעות עולמי של להקת הרוק החשובה בתבל, רדיוהד. צחוק הגורל הוא שרוקר כמוהו עשה זאת דווקא עם המוזיקה הערבית־עיראקית של "הכווייתים". כמו אצל עפרה חזה, להקת שבע, עידן רייכל ובלקן ביט בוקס, שוב הראה העולם שהוא מחבק אמנים ישראלים דווקא כשהם עושים "וורלד־מיוזיק" בטוויסט אוריינטלי. במונחים מקומיים הקפיץ הסיבוב עם רדיוהד את טסה לליגת הגדולים באמת בישראל, גם אם לא מסחרית - הרי מבחינת היוקרה.
טסה, מצידו, ממשיך לספק את הסחורה. המופע בהאנגר היה מופת של רוקנרול. הוא פתח אותו כבד: "צל נעורים" אלטרנטיבי, מחוספס, רועם. "אמא מדברת" בפוסט־פאנק בריטי עם נגיעות מזרחיות. ואז שרשרת המנונים שהפכה אותו לשם גדול: "יש בינינו בית", "איזה יום", "עם חלומות כאלה", "לאן תיקחי אותי היום", "לולה", "בסוף מתרגלים להכל", "הגולה", "מעליות".
עם כתיבה שכוללת פסגות הבעה ("יש בינינו בית ולא נכנס מספיק אור"), משפטי מחץ ("עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה") ושורות שמפשיטות את הרוק לרמת הרחוב, הצליח טסה בעשור האחרון לאגור קהל שמזדהה רגשית עם התהליך האישי שעבר, מרווק הולל ופרוע לאיש משפחה שנאבק על זוגיות במציאות מורכבת.
ואם האירוחים של סחרוף, בנאי וגפן סימנו את קבלתו למועדון התותחים הכבדים, האירוח של נצ'י נצ' הוכיח שוב שטסה הוא מידאס מקומי, בעל מגע זהב שיצר את הפזמון והבסיס לשיר השנה "כל הזמן הזה", שנתיים אחרי "לב חופשי" למוקי ו"אל תאמר" ליובל דיין. החיבור בין טסה לנצ'י נצ', שעד לתחיית הראפ הישראלי היה קשה לדמיין, הרים את ההאנגר לתקרה. בהמשך הגיעו שלושה שירים בערבית מתוך הכווייתים, כולל "פוג אל נח'ל" העיראקי המסורתי, שהודות לטסה נישא בפיהם של אשכנזים צפונים מרמת השרון.
יהיו שיטענו שהנקודה החסרה היחידה לטסה כרוקר היא המחסור בשירים פוליטיים, במובן הישראלי של המילה. כלומר, שמאל וימין. אלא שטסה עלה לגדולה בעידן שבו החלוקה הזו היטשטשה, וברוב חוכמתו הוא נמנע מלעסוק בה. אולי הוא עדיין לא בשל לה, ואולי עדיף לו להישאר ליריקן מעולה של כאב אישי והתחבטויות נפש, זה שכה נעים לשמוע אותו זועק שוב ושוב "ולי אין לחזור/ אין לאן לחזור".
דודו טסה בהופעה, אלבום כפול, הליקון, 2017 // דודו טסה בהאנגר 11 עם אביב גפן ונצ'י נצ', 23.11.2017
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו