הופעות משחק נהדרות של שחקנים צעירים

בצל המהלומה הרגשית הלא צפויה שהנחית עלי "פיגומים" – סרטו העוצמתי והמטלטל של מתן יאיר שעוסק במערכת היחסים שנרקמת בין מורה בתיכון לתלמיד בעייתי – מצאתי את עצמי נענה ברצון רב לקלישאות המנחמות של הסרט הצרפתי "בית ספר לחיים" – דרמה בית ספרית קונבנציונלית למדי, שבניגוד לסרטו של יאיר, בוחרת שלא לשבור את הכלים.

במרכז הסרט ניצבת פלורנס (שרה פורסטייה), מורה אידיאליסטית, איכפתית ומשקיענית בת 30 וקצת שמלמדת בבית ספר יסודי. למרות שפלורנס מאמינה במה שהיא עושה, מפגש עם סשה, תלמיד שאמו נטשה אותו, מכניס את חייה לסחרור ומביא לעימות חריף בינה לבין בנה - שלומד בכיתה שלה ושמתגורר איתה בדירה שנמצאת בבניין בית הספר.

כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, העניינים מתפתחים לכיוונים לא חיוביים. אמו של סשה מסרבת לקחת אחריות על בנה; הבן של פלורנס מבשר לה שהוא מעוניין לעבור לגור עם אביו בחו"ל; והשילוב בין שני אלה – יחד עם עומס העבודה השגרתי שמונח על כתפיה הצנומות – מאיים לשבור את רוחה של הגיבורה שלנו. האם תצליח לצאת מזה?

כאמור, "בית ספר לחיים" אינו מתרחק יותר מדי מהנוסחה, ולמרות שהוא מתמודד בכנות, ברצינות ובתבונה עם הסוגיות שהוא מעלה, לרגע לא ניתנת התחושה שהבמאית הלן אנג'ל (שגם כתבה את התסריט יחד עם יאן קורדיאן) תעז להוציא אותנו מהאולם שפופים ומבואסים מכך שהעולם יכול להיות מקום כה אכזר ועצוב כלפי ילדים.

בתוך כך, אנג'ל מצליחה לסחוט הופעות נטורליסטיות ונהדרות מצוות השחקנים הצעיר והלא ממושמע שלה, והדבר מוליד שפע של סצינות קטנות, משעשעות ונוגעות ללב שממחישות את הניצחונות הזעירים ואת התסכולים הבלתי נגמרים שמתלווים למקצוע ההוראה.

פורסטייה, מצדה, מגישה תצוגת משחק אנרגטית ואמינה שמיטיבה לבטא את משבר האמונה שאליה מידרדרת הדמות שלה בהדרגה. וגם ונסן אלבז, שמגלם את אחד האקסים של האמא של סשה, עושה עבודה מצוינת ומוסיף לתמהיל מעט קלילות קומית.

לקראת סופו, סרטה של אנג'ל אמנם נוטש את הריאליזם החברתי שבו התהדר עד לאותה נקודה ולוחץ באופן מעט מוגזם על דוושת הפיל גוד. אבל בשלב זה, כבר הייתי מעורב מספיק בחייהן של הדמויות כדי שזה לא יפריע לי יותר מדי. מצד אחד, חלק מסצינות הסיום באמת קצת מאולצות ומלאכותיות וכל תפקידן הוא "להעביר מסר", לגרש את הפסימיות שהצטברה במהלך הצפייה ולסחוט את בלוטות הרגש עד הטיפה האחרונה. אבל מצד שני, הסצינה שחותמת את הסרט פוגעת בול בלב. ואחרי הטראומה של "פיגומים" - שמסתיים בצורה ההפוכה - כנראה שזה בדיוק מה שהייתי צריך.