מה קרה למוריסי?

מוריסי מאבד את זה. טוטאלית. סולן הסמיתס, הכוכב האדיר ששמר על רלוונטיות במשך עשורים, שהיה הנציג המושלם של הדחויים והלא מקובלים, אחד מהסמלים של הרגישות והחמלה, יוצר ופרפורמר מוכשר וחד לשון - הפך להיות טרחן, גזען, שמרן, נטול עוקץ, מנותק (או שמא סהרורי?) ומעל לכל - לא רלוונטי.

אלבום הסולו ה־11 שלו, "Low In High School", ומסע יחסי הציבור שמלווה אותו, הם מופע אימה שמעציב את מיליוני המעריצים שלו.

גם אם נניח לאמירות האחרונות שלו שתומכות בברקזיט, שמעלות ניחוח גזעני (קרא לסינים "תת־גזע") ושנגועות בשנאה למוסלמים. גם אם נניח לאמירה שלו על רקע פרשת ההטרדות המיניות על כך שאונס צריך לשפוט ב"כלים יחסיים". האלבום עצמו פשוט משעמם. ממוחזר, נטול שפיץ, דהוי ומתנשף.

משהו באלגנטיות חסרת המאמץ של מוריסי, שאפיינה אותו כל השנים, התפוגג כלא היה. ההבחנות הפוליטיות והחברתיות שלו נעלמו לחלוטין, והניסיונות לצאת לשיטוט בשדות סגנוניים חדשים פשוט לא עובדים.

ייתכן שהטיפולים נגד מחלת הסרטן שנאלץ לקבל הצליחו להתיש אותו. יכול להיות שזה הדיכאון הקליני שהרחיק אותו מהעולם ועיוות את בוחן המציאות שלו. ואולי בהחלטה תמוהה החליט מוריסי לעבור צד ולנטוש את הליברליזם וההומניזם. אבל באלבום הזה יש רגעים ספורים שמזכירים את הגאונות ואת הברק שלו.

אחד הרגעים הללו הוא השיר "Jacky's Only Happy When She's On The Stage", אבל הם מעטים מדי ולא משגרים את האגרוף המדויק למרכז הבטן או למרכז התודעה.

מה שכן, הישראלים ישמחו לגלות שמוריסי הספיק להתאהב בנו במהלך ההופעות שלו בארץ בשנה שעברה. שני שירים באלבום מתייחסים ישירות לישראל. באחד מהם, שנקרא פשוט "Israel", מוריסי טוען שמבקרי ישראל עושים זאת מקנאה.

שר הביטחון אביגדור ליברמן כבר הספיק לגייס את הציוני החדש לתפקיד נער ההסברה הישראלית, אבל בינינו, מה מוריסי יודע באמת על ישראל?