שידורי המהפכה

מותר להגיד משהו לא מקובל? אם כן, אז אני רוצה לטעון שמהפכת אוקטובר, שממש בימים אלה חוגגים לה מאה שנה, השפיעה על חיינו פה בארץ חמדת אבות יותר מהצהרת בלפור שניתנה פחות או יותר בו בזמן. 

די בכך שהאב המייסד של מדינת ישראל, דוד בן־גוריון, היה מעריץ גדול של לנין, לפחות של מודל המנהיגות שלו: "איש גדול... בעל אומץ הלב וגבורת המחשבה... איש רצון הברזל אשר לא יחוס על חיי אדם ועל דם עוללים ונקיים לשם המהפכה... גאון התכסיס המושלם... אשר לא יפחד לשלול היום מה שחייב אתמול ולחייב מחר מה ששלל היום". את סטלין "הזקן" כבר ראה כחם גרוזיני אכזר שמגלם סכנה גדולה. "אני רואה בסטלין מין עבדול חאמיד קומוניסטי שמעורר בי בחילה", אמר בשנות ה־30 לשני מעריצי העריץ, יעקב חזן ומאיר יערי.

ההשפעה של המהפכנות הקומוניסטית היא כל כך עמוקה, שאפשר לראות אותה במלוא עוצמתה דווקא על רקע הפרדוקס הישראלי. ביקשתי מפרופ' הארווי קלהר, אחד החוקרים הגדולים של הקומוניזם בארה"ב, שיעביר לי כמה מהרהוריו בחגיגות המאה לאוקטובר. פרופ' קלהר מאוניברסיטת אמורי שבג'ורג'יה, סבור שהחברה האמריקנית היתה חסינה במיוחד להשפעות של הרדיקליזם הקומוניסטי. "שלא כמו בארצות אירופיות, שם המפלגות הקומוניסטיות הצליחו להפוך לגורם משמעותי בחיים הלאומיים ולזכות בנאמנותם של חלקים גדולים במעמד העובדים, באמריקה המפלגה הקומוניסטית לא מנתה אף פעם יותר מ־100 אלף חברים", כתב לי במייל, "בזמנים שונים בשנות ה־30 וה־40 (של המאה הקודמת) המפלגה הצליחה להשתלט על כשליש מהאיגודים המקצועיים של פדרציית ארגוני העובדים, היא נכשלה ולא הצליחה להשתלט על תנועת העבודה. בתקופת 'העשור האדום' (שנות ה־30) הקומוניסטים הצליחו לחדור לשכבת האינטלקטואלים ולתנועת הסטודנטים והפכו לשותף זוטר במפלגה הדמוקרטית, אך השפעת המפלגה חוסלה בסוף שנות ה־40".

קלהר סבור שהסיבה לכישלון הקומוניסטי בחברה האמריקנית היא "ההתנגדות הפנימית החזקה בחברה האמריקנית לכל צורה של קולקטיביזם. מפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות אף פעם לא הצליחו בסביבה שבה ערכי האינדיבידואליזם והקפיטליזם היו הגמוניים. כך גם השעבוד של הקומוניסטים האמריקנים לבריה"מ היה גורם (לכישלון). ברגעי מפתח היסטוריים המפלגה פעלה לפי התכתיב הסובייטי ושילמה על כך מחיר כבד: קבלת הדיכוי הסובייטי הפנימי, הברית הנאצית־סובייטית, רדיפות והתקפות נגד הציונות והציונים. המפלגה נתפסה כמכשיר בידי כוח זר, ולא כמפלגה אמריקנית עצמאית".

אך מה שאולי הכי רלוונטי ומשקף גם את המציאות בישראל אלו הנזקים החמורים שגרמה המפלגה הקומוניסטית בקרב הקהילה היהודית. "עוינות לאתוס האנטי־דמוקרטי של הבולשביזם הובילה למאבקים חריפים ביותר", אומר קלהר, "בשנות ה־30 כשליש עד 40 אחוזים מהקומוניסטים באמריקה היו יהודים. בשנות ה־50, עם הגילויים על האנטישמיות הסובייטית והידיעות על רצח הדמויות המובילות בתרבות היידיש, רוב התומכים (היהודים) האלה נטשו את המפלגה".

בחברה הישראלית האתוס המושרש היה הפוך מאמריקה: הסביבה עד היום ידידותית לרעיונות קולקטיביסטיים, אינדיבידואליזם נתפס כערך שלילי ועצם המלה קפיטליזם נושאת איתה גוון שלילי. והנה, למרות הסגידה ארוכת השנים לסוציאליזם, ואפילו לבולשביזם של מהפכת אוקטובר, בישראל שורר היום משטר כלכלי קפיטליסטי. עם כל העיוותים שהשאיר אחריו הסוציאליזם הישראלי בנוסח מפא"י, מה שיש היום זה קפיטליזם. 

זה אומר משהו על הנכונות לדבוק ברעיונות המנוגדים למציאות לאורך שנים. בישראל קיימת דבקות ברעיונות הסוציאליסטיים עם עקרון השוויון החומרי, גם כאשר אלה קרסו ברעש גדול בדור האחרון - ההסתדרות, התנועה הקיבוצית, פשיטת הרגל של קופת חולים, וכמובן קריסתה של בריה"מ עצמה ושאר משטרי הלוויין שלה.

מתברר שלמהפכת אוקטובר ולתקומת בריה"מ היתה עוצמה אדירה כמכונת יחסי ציבור. נעזוב רגע את העובדה שהמכונה שפעלה היטב במערב הלבינה כשלג את הדם הרב שנשפך. אבל חוקר המרקסיזם האמריקני אלן ריאן טוען ש"אם לנין לא היה מגיע לפטרוגרד ב־1917 ותופס פיקוד על המהפכה הרוסית, היו זוכרים היום את מרקס כפילוסוף לא חשוב במיוחד של המאה ה־19, סוציולוג וכלכלן ותיאורטיקן מדיני ברמה בינונית". 

המרקסיזם התגלה ככלי יעיל בלוחמה פילוסופית ופוליטית. המהפכה הרוסית היא שהעניקה לפילוסוף הכלכלי הבינוני הזה רוח גבית אדירה וגרמה לעולם לקחת ברצינות את ביקורת הקפיטליזם שלו, שכן אחרי 1917 הקומוניזם כבר לא היה סתם חזון אוטופיסטי הזוי.

בין בלפור לסטלין

עוד פרדוקס של הקומוניזם והציונות: הקומוניזם, כפי שנע על הפסים שסללה בריה"מ, היה האויב מספר אחת של היהדות, הציונות ושל מדינת ישראל. אוקיי, תיקון. מספר 2. אחרי הנאציזם. אבל בלי בריה"מ, שכופפה לשם כך את התיאוריה, ישראל לא היתה מוקמת ולא היתה שורדת את השנתיים הראשונות שלה. ודאי שהיתה מתקשה מאוד לשרוד את מלחמת העצמאות. במילים אחרות, מדינת ישראל הוקמה יותר בזכות סטלין מאשר בזכות בלפור.

זו היתה תולדה של התרוצצות אידיאולוגית אסטרטגית פנימית אצל הסובייטים. ההחלטה הקובעת עוד מראשית ימי המהפכה היתה להמר על הערבים כדי להפוך אותם לכוח שיילחם בארץ ישראל נגד האימפריאליזם הבריטי והציונות, קרי: פוגרומים נגד היהודים. המרד הערבי שוכתב כפרוגרסיבי. הקומוניסטים היהודים בארץ ישראל וכמובן בבריה"מ אימצו את הכלל: פוגרומים אנטישמיים הם חלק בלתי נפרד מהמהפכה. 

 

לאכזבתם, החבלה של הקומוניסטים במפעל הציוני היתה קלושה. יצחק בן נר // צילום: יהושע יוסף

 

כמה עשרות, אולי מאות בודדות, של חברי הפק"פ (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה) ניהלו מלחמה, בעיקר תעמולתית, נגד היישוב היהודי. החבלה הפיזית במפעל הציוני היתה קלושה, ויצחק בן נר מתאר בצורה נפלאה בספרו "פרוטוקול" את האכזבה של הקומוניסטים כשהם רואים איך בכל זאת בתים צומחים ויישובים מוקמים, ובתוך שנה מתפתחים מעבר ליכולתם לחבל בהם. 

אבל החבלה והנזק בכל זאת היו קשים. רואים זאת במאמץ המודיעיני הגדול שהשקיעו בבולשת הבריטית כדי לחדור לתאים הקומוניסטיים ולעצור את פעילותם. די בכך שפקיד בריטי שלח דו"ח למשרד המושבות או לכל גורם בריטי אחר עם תיאור התעמולה, ההפגנות, הכרוזים, וגם מאמצי הטרור הקיקיוניים כדי שהנורות האדומות יידלקו ופקידי המנדט יגיעו למסקנה שהעלייה הציונית רק הופכת את ארץ ישראל העברית לקולוניה בולשביקית. מכאן יכלה לצמוח עוינות גדולה שהתבטאה בעיכוב פיתוח המפעל הציוני.

יש כמה מחוקרי היישוב ותנועת העבודה שטוענים שהיה מאמץ אמיתי למרוד בבריטים כבר בשנות ה־20 ולשכנע את בריה"מ, את הקומאינטרן, להעניק את תמיכתה לחלוצי היישוב היהודי והציונות. גדוד העבודה המיתולוגי היה הנשא העיקרי של השפעות אוקטובר 1917. ארגון השומר, שהתפרק ב־1920, קם לתחייה בצורת "הקיבוץ החשאי", ארגון צבאי מחתרתי בתוך גדוד העבודה, שהיה ברמה גבוהה יותר מבחינה מקצועית ומבחינת המסירות של חבריו מארגון ההגנה שנשלט על ידי ההסתדרות. 

ב־1926 נסעו שלושה ממנהיגי הגדוד ו"הקיבוץ" לבריה"מ, ועד היום אין תשובה ברורה מה היתה מטרת הנסיעה. הם נפגשו כנראה עם בכירים בקג"ב. צאצאי גדוד העבודה מתעקשים גם היום, שזו היתה נסיעה מקדימה לפרשת הירידה מהארץ כעבור שנתיים של כמאה חברי גדוד העבודה. מכיוון שבן־גוריון העליל פה ושם נגד גדוד העבודה כדי לשבור אותו, מתעוררים ספקות. אבל לפחות שני חוקרים קובעים שהקיבוץ החשאי (השומר), שאגר נשק רב, שאף לפעילות גרילה יעילה נגד הבריטים בכל המזרח התיכון, ובד בבד לרכוש את תמיכת בריה"מ. 

לח"י ואצ"ל ואחריהם הפלמ"ח במלחמת העצמאות הוכיחו שהמגמה הזאת היתה אמיתית - גם אצל היהודים וגם בבריה"מ. מאז

1946-1944 בריה"מ בהנהגת סטלין התחילה להשקיע במורדים הציונים, והם קיבלו את מלוא התמורה כשסולקו הבריטים ועל הגשר היבשתי הארץ־ישראלי השתלטה המדינה היהודית.

הריסות אידיאולוגיות

עמוס מנור המנוח, שנחשב לאב המייסד של השב"כ כפי שאנחנו מכירים אותו היום, חזר ואמר שהאמריקנים ראו את ישראל של תחילת שנות ה־50 כמדינה צבועה בוורוד. גם אם לא ממש אדומה, הרי מושפעת מאוד מהאדום. בעיקר באמונות של חלקים גדולים באליטה שלה, בייחוד בקרב הפיקוד הצבאי. 

קשה להעריך כמה סטליניסטים אדוקים היו באמת בקרב האוכלוסייה של בריה"מ. אבל שיעור הסטליניסטים בחברה הישראלית של ראשית ימי המדינה היה גבוה בהרבה; יותר מ־20 אחוזים. מכאן נוצרה הפתולוגיה הישראלית המיוחדת. בן־גוריון סוחב בכל כוחו את המדינה לאוריינטציה מערבית פרו־אמריקנית; זו ההכרעה שלו כבר בשנים הראשונות כאשר הוא מביע אפילו נכונות לרתום את צה"ל למאמץ המלחמתי במלחמת קוריאה, ואילו אנשי מרד הימאים מסרבים להטעין נשק אמריקני בנמל אמריקני, נשק שרכש צה"ל.

בסוף 49' כתב ב. שביבי בכתב העת "בטרם" כי יש להתייחס לאנשי מפ"ם כ"חולים במחלה קשה המהווה סכנה חמורה לציבור. בנסיבות הקיימות אין לאל ידינו לרפאותם ואין לנו זמן עד שיחלימו ממחלתם". 

שביבי היה הפסבדונים של שבתאי בית צבי, שכתב את הספר "הציונות הפוסט־אוגנדית במשבר השואה", ששימש לימים כלי במלחמת הפוסט־ציונים נגד היישוב שנטש את יהדות אירופה. שביבי טען כי "ביטחון המדינה דורש נקיטת אמצעי זהירות מיידיים. הצעד הראשון הוא בידוד החולה. בתוקף ובהתמדה יש להוציא מידי מפ"ם את האפשרויות לחבל במדינה ובהסתדרות. יש לבדוק בקפדנות את שאלת גישתם... אל הסודות המדיניים והצבאיים של המדינה. יש להוציא אותם מעמדות המפתח החיוניות להגנת הארץ. יש להגביל בכל הדרכים האפשריות את השפעתם באיגודים ובייחוד במקצועות שיש להם ערך הגנתי (נמלים, תחבורה, מתכת וכיו"ב)". 

האם היום היה מצרף לרשימה גם את התקשורת הממלכתית? שביבי תבע לנהל "הסברה" לחשיפת אופייה "הריאקציוני של הטוטליטריות הקומוניסטית וסוכניה בארץ". הכותב המליץ גם על חקיקה מתאימה, כפי שנחקקה בבריטניה ובארה"ב באותה עת. 

 

 בעיני האמריקנים, ישראל של תחילת שנות ה־50 היתה מדינה צבועה בוורוד, גם אם לא ממש אדומה. עמוס מנור (האב המייסד של השב"כ)

 

הוא ביטא בגלוי את המדיניות שבן־גוריון ניסה ליישם בשטח. בן־גוריון הצליח במידה מסוימת - בעיקר בגלל פרשת מרדכי אורן, איש האגף הסטליניסטי הקיצוני במפ"ם, שמצא את עצמו פתאום במרתפי החקירות של אותם סטליניסטים בפראג. הפרשה פוצצה את מפ"ם מבפנים והשאירה את חבריה קבורים תחת ההריסות האידיאולוגיות והמוסריות של הדיכוי האנטישמי הקומוניסטי. 

מה שאופייני יותר ומסמן את הקו של השמאל המרקסיסטי זה דווקא המאמץ הפתטי שעשה מרדכי אורן עצמו כדי לקבל חותמת כשרות מצד אותם השלטונות הצ'כיים כעשור לאחר משפטי הראווה של פראג. הוא פעל לטיהור שמו ולביטול ההרשעה במשפט המבוים שלו, אבל היה מתוסכל לגבי סיכוייו. "נראה ששאלת הטיהור שלי תלויה פוליטית בסוגיית הטיהור של סלנסקי (מזכיר המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה, שהואשם בבגידה במשפטי פראג והוצא להורג, א"ל)", כתב אורן ב־17 במאי 63' לחבר הפרלמנט הבריטי טוני בן, שאותו רצה לגייס כדי שיעשה למענו לובי בממשלת צ'כוסלובקיה. "כפי שידוע לך", כתב אורן, "נשארתי אחרי כל מה שאירע לי, יחד עם מפלגתי, מעריץ של ארצות הסוציאליזם (כולל כמובן של הרפובליקה הצ'כוסלובקית). אני פעיל בתנועת השלום ופעיל במסגרת ההנהגה של מפלגת השמאל הסוציאליסטית מפ"ם".

בלשון דומה מתחננים גם היום אנשי שמאל ישראלים בפני גורמים בינלאומיים, שהם כמובן מקור סמכות המוסר והצדק בעולם. עד היום מחלחלים דפוסי התעמולה הסובייטית הישנה לתודעת השמאל הרדיקלי, כאילו היו פסוקי קוראן היורדים מגבוה.

"המטרה העיקרית של הגרסה הישראלית לאפרטהייד היא לסייע בידי הציונים ליישם את המדיניות הישנה של המעמד השליט של הקולוניאליזם האנגלי. האם יש סיבות אחרות לכינונו של משטר אפרטהייד בישראל?" שואל יורי איבנוב בספר "זהירות, ציונות!", שהיה גרסה מודרנית, נוסח 1970, של הפרוטוקולים של זקני ציון. האם משהו השתנה בזרמי המעמקים של אוקטובר 1917 הממשיכים לפעפע בישראל של היום? ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו