מספקים את הסחורה - אבל יכולים יותר

במרכז קומדיית הפשע המלודרמטית "מכתוב", שרקחו התסריטאים־שחקנים הלוהטים והמוכשרים חנן סביון וגיא עמיר ("עספור", "פצועים בראש"), עומדים צ'ומה (עמיר) וסטיב (סביון) - שני חיילים בארגון פשע ירושלמי, שמחליטים לשנות את דרכיהם לאחר שהם ניצלים מפיגוע קטלני במסעדה. וכך, במקום להמשיך לגבות פרוטקשן מבעלי מסעדות עבור הבוס שלהם, קסלסי (איציק כהן), השניים מתחילים להוציא פתקים מהכותל, ומנסים להגשים משאלות עבור האנשים שהביעו אותן.

במקביל, שני הבריונים שלנו נאלצים לחמוק מקסלסי ומיד ימינו, צפוף (יגאל נאור), שמעוניינים שהשניים יחזרו לעבודה, ולהתיר סבך רומנטי־משפחתי שבו מעורבים חברתו לשעבר של סטיב, ליזו (חן אמסלם), ובנה הצעיר (שמשווע לאביו).

הרעיון החביב בבסיסו של "מכתוב" - שמבקש לשלב בין הלהיט הצרפתי הדביק "אמלי" לבין העולם הקרימינלי המשעשע והמחריד של הסופר אלמור לנארד ("תפוס את שורטי") - מכיל לא מעט פוטנציאל קומי ודרמטי. אך למרבה הצער, עמיר וסביון לא ממש טורחים לממש אותו עד סופו.

יחד עם הבמאי עודד רז ("גאליס"), השניים מעמידים מהתלה קלילה, חצי אפויה וטלוויזיונית במהותה שנראית כמו פיילוט של סדרה חדשה. מלבד הדמויות של צ'ומה וסטיב, שבהן הושקע מאמץ בולט, אף אחת מהדמויות האחרות אינה מצליחה להיות יותר מקריקטורה. ואילו העלילה עצמה נסמכת על צירופי מקרים, על טריקים אמוציונליים זולים ועל הומור נמוך (עם שימוש תכוף מדי בדראג).

התסריט, לעומת זאת, עובד שעות נוספות כדי לשים שורות מצחיקות־מתחכמות־ראויות לציטוט בפיהם של צ'ומה וסטיב. אך למרות הכימיה המוכחת בין השניים, ולמרות כמה הברקות, גם במחלקה הזאת ההצלחה חלקית בלבד. גם מפני שהשטיק החינני של סביון ועמיר רוכב על הצלחות העבר שלהם בלי להציע כל חידוש, וגם בגלל שהדיאלוגים הלעיתים טרחניים ביניהם מעלים ניחוחות חזקים של זיעה ושל עודף מודעות עצמית.

בתוך כך, נקודות האור כאן הן ללא ספק איציק כהן ויגאל נאור, שהופכים את תפקידי הגנגסטרים הסקיצתיים שנכתבו להם לזהב קומי, ומסייעים לטוויסט הגדול שמגיע בסוף להיות מפתיע ואפקטיבי.

ההצלחה הקופתית של "מכתוב" אינה מפתיעה. סביון ועמיר יודעים בדיוק מה הקהל שלהם רוצה, והם יותר משמחים לספק להם את הסחורה המבוקשת (בהתאם לערכי המותג שאותו פיתחו לאורך השנים). עם זאת, קצת קשה שלא להצטער על כך שהשניים לא השתמשו בכוח ובניסיון שצברו כדי לדרוש קצת יותר מעצמם וממעריציהם הצעירים. אולי בפעם הבאה.

ציון: 6