מהומות בבריכת "גלי גיל" ברמת גן
במוצאי סוכות תש"ח ארגנה ועדת התרבות המרכזית של ההסתדרות, במסגרת "שמחת בית השואבה", אירוע ארצי מרכזי בבריכת "גלי גיל" באזור בורסת היהלומים ברמת גן.
לאירוע הגדול קדמו מודעות, שפורסמו בעיתונים ובלוחות המודעות, ושהבטיחו "תוכנית עשירה בהשתתפות 450 מציגים, שחקנים, רקדנים ועוד". ואכן, מכל רחבי הארץ נהרו המונים לאירוע. על פי הערכת סופר העיתון "דבר", נכח בשטח הבריכה קהל של יותר מ־8,000 צופים - הרבה מעבר לקיבולת האפשרית, מה שגרם
ל"אי סדר גדול, צפיפות בלתי נסבלת, פציעות והתעלפויות רבות. ידיו של צוות העזרה הראשונה שנכח במקום מלאו עבודה".
מוסיף ומדווח הכתב: "החגיגה הכזיבה את קהל הצופים. התוכנית היתה אוריגינלית כשלעצמה והתאימה למסגרת, אך היתה קצרה ביותר וניכר היה בה שהמְשחקים טרם היו מוכנים לה בשלמות. המארגנים יכולים ללמוד לקח רב מן הניסיון הזה, שהכזיב".
שולמית שמיר ב־1947באדיבות מכון ז'בוטינסקי
"הטרוריסטית החשובה" שולמית שמיר שובתת רעב
שולמית שמיר, אחת מ"שתי הטרוריסטיות החשובות" - כפי שהוגדרו על ידי המשטרה הבריטית בעת תפיסתן לאחרונה - שובתת רעב.
כך נכתב בעיתון "הצפה" ב־23 בספטמבר: "שולמית שמיר מחולון, אם לילדים, שלפני כשבועיים נאסרה בירושלים והועברה לבית לחם, ממשיכה זה שבעה ימים בשביתת רעב ונחלשה מאוד. בשל כך היא הועברה לבית החולים הממשלתי בירושלים. כאן התחילו להאכילה בכוח, אולם היא סירבה ותבעה את שחרורה".
שולמית שמיר היתה לוחמת בלח"י, שם הכירה את בעלה יצחק שמיר, לימים ראש הממשלה השביעי של ישראל. היא שבתה רעב במשך 11 ימים. רק בתחילת מאי 1948, בתום שמונה חודשי מאסר, שחררו אותה הבריטים מהכלא.
הנציב העליון הבריטי, סר אלן קנינגהם. "מנוי וגמור לעזוב" // צילום: מוזיאון המלחמה הבריטי
הנציב העליון מזהיר: "תוהו ובוהו צפוי בארץ ישראל"
ב־9 באוקטובר 1947 כינס הנציב הבריטי העליון, סר אלן קנינגהם, מסיבת עיתונאים שבה הזהיר מפני "שואה המתקרבת לארץ ישראל", בשל ההחלטה הבריטית לעזוב את ארץ ישראל לאלתר.
הודעתו של קנינגהם באה יום לאחר הצהרתו של דובר המשלחת הבריטית בעצרת האומות המאוחדות, שלפיה מתקיימות שיחות בין המיניסטריונים הבריטיים הרלוונטיים בעניין החשת היציאה של בריטניה מארץ ישראל.
סוכנות הידיעות הלונדונית מצטטת שמועות שנפוצו בלונדון, שלפיהן יחל הפינוי הבריטי ב־1 בינואר 1948. מנהלי מחלקות בממשל הבריטי הונחו להכין מיידית תוכניות פינוי מארץ ישראל, שייצאו לפועל בתוך 90-30 ימים מרגע קבלת ההחלטה על הפינוי.
"מנוי וגמור עם בריטניה לעזוב את ארץ ישראל גם בלי להשאיר יורש, אם היהודים והערבים לא יגיעו ביניהם להסכם", אמר הנציב קנינגהם במסיבת העיתונאים. "עדיין פתוחה בפניהם הדרך למציאת הסכמה, שאם לא כן - יציאתנו הצפויה תגרום לתוהו ובוהו ולשפיכות דמים".
צילום: אוסף אמריקן קולוני, ספריית הקונגרס
שביתת פועלי הבלוקים והלבנים
ב־13 באוקטובר 1947 פרצה בארץ שביתה של מאות פועלי בניין מתחום הבלוקים והלבנים. זאת לאחר תקופה ארוכה שבה העלו העובדים, דרך "אגודת פועלי חומרי בניין", דרישות לשיפור תנאים ולהעלאת השכר בהסכם שיכלול גם התחייבות מצד המעבידים להפריש לקרן ביטוח את האחוזים המגיעים להם כתנאים סוציאליים.
הפועלים הממורמרים העמידו בנוסף משמרות מחאה בפתחי הסדנאות ובתי הייצור, ומנעו הוצאת בלוקים ולבנים לאתרי הבנייה השונים. משמרות נוספות הוצבו בדרכים הראשיות, כדי למנוע הובלת חומרי בניין תוצרת חוץ לאתרי הבנייה.
אוספים בגדים ליהודים במחנות העקורים
ב־13 באוקטובר 1947 הושק בארץ המפעל הלאומי לאיסוף בגדי חורף עבור 100 אלף היהודים במחנות המעצר בקפריסין ובמחנות העקורים באירופה. במבצע השתתפו עשרות ארגונים, בהנהגת הסוכנות היהודית. כרזות הודבקו על לוחות המודעות ברחבי הארץ ומודעות גדולות פורסמו בעיתונות המקומית, שבהן נאמר:
"יהודי ארץ ישראל: בעצם הימים הגדולים והנוראים האלה, ימי מאבק גורלי וציפייה לגאולה שלמה, מגיעה אלינו תביעה נמרצת ממחנות הנידחים וממרכזי ההעפלה לעזרה דחופה. 100,000 יהודים, שגורל חייהם ועתידם קשורים בארצנו, עומדים בפני אויב אכזרי ששמו חורף, העלול להפיל חללים באין כסות חמה לגוף ונעל לרגל.
למניעת סכנת ההשמדה של השארית, ולשם שמירה על כוחותיהם האחרונים של רבבות יהודים המתקרבים אל חופי ארצנו, הננו לקיים מפעל זה. החל מ־2.11.1947 יבקרו נציגים בביתכם על מנת לאפשר לכל בית יחידי לקיים את מצוות הצלת שארית עמנו. כל בית אב ועקרת בית בעיר, בשכונה, במושבה ובכפר מתבקשים להכין תרומת כסות חמה לגוף ונעל לרגל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו