מוזיקה בים המלח: רשמי מסע

פסטיבל התמר נפתח שלשום בהופעה משולשת של דיקלה, דודו טסה ועומר אדם. לאלפים שהגיעו לים המלח ציפה מסע תלאות מפרך ולא מוסבר עד שהגיעו אל היכל מצדה, הלוקיישן היפהפה שנבחר לארח חלק ממופעי הפסטיבל. הסיוט הלוגיסטי, שעיכב את תחילת המופע וגרם למאות לפספס חלק מההתרחשות, הורכב מפקקים, מתורים ומאי ודאות, אבל נשכח כמעט לחלוטין כבר במהלך המופע הראשון של הערב: דיקלה.

לא יהיה מוגזם להעניק לה את התואר The Hardest Working Woman In Show Business, לפחות בשוק המקומי. בחירת השירים שלה למופע הוכיחה שהיא יודעת מה הקהל הזה אוהב ורוצה לשמוע, ולכן כללה להיטי ענק שכתבה לשרית חדד ("תחזרי") ולשלומי סרנגה ("מונו"), לצד השירים המוכרים שכתבה לעצמה. העיבודים גם הם זזו קצת מזרחה, ואפילו התנועות של דיקלה נראו נוטות יותר לכיוון ריקודי בטן מאשר פלמנקו. השיא הבלתי מעורער של ההופעה היה ביצוע מצמרר של קטע מתוך "אינתה עומרי" של אום כולתום, שאותו היא סלסלה בפרשנות אישית מבריקה ובאופן שלא מנסה להתגמד מול הביצוע המקורי והאייקוני. כל כך רחוק היא הלכה עם הביצוע, עד שקולה נסדק ואת המשך ההופעה היא שרה בקול חרוך ומחוספס. העניין הזה היה יכול להיות צורמני ולהרוס את הטעם המופלא של החלק הקודם, אבל עם פאסון של כוכבת היא מצליחה לשמור את הקהל תחת הכישוף שלה ולסיים את המופע בשאגות מהקהל.

מעלים את הקו שבין דודו טסה הרוקר לזה של הכווייתים // צילום: עומר גלס

אחריה עלה דודו טסה, שככל הנראה השקיע גם הוא לא מעט מחשבה בשירים שבחר לבצע, אבל הגיע למסקנה אחרת מזו של דיקלה. טסה ממשיך כל הזמן במסע שלו להעלמת הקו המיותר שבין טסה הרוקר לטסה של הכוויתים, והמופע היה בשבילו הזדמנות לדבר בדרך שלו על ריבוי וריבוד זהויות. הוא ביצע שירים מתוך פרויקט הכוויתים (בחלקם בליווי היבה בטחיש, שהיתה אנמית וסגורה) שלא בהכרח מתאימים להופעת פסטיבל, והעמיד לצידם עיבודים מאתגרים ללהיטים שלו. ל"בדיוק בזמן" הוא הכניס קטע מעבר אבסטרקטי, "הגולה" זכה לסולו גיטרה בגוון מטאלי ו"הלילה לא" בוצע בגרסת רגאיי פרומה. לצערי, עבור חלקים גדולים בקהל זה היה יותר מנוכר ממאיר עיניים, והם איבדו עניין.

המנה העיקרית הוגשה בערך בחצות, והיה ברור מאוד שלשם כך האלפים בקהל עשו את הדרך הארוכה. עומר אדם עשה מעולה את מה שהוא עושה מעולה: הופעה שהיא מסיבת להיטים עתירי אוקטן, זמר שהוא ווקאליסט פנומנלי וצ'ארמר שגורם לקהל לרקוד בלי הפסקה ולחייך. גם בדרך הביתה.