המבחן של הפיוס הפלשתיני: פירוק של חמאס מנשקו

ההסכם שאפשר לכאורה את החזרת השליטה של הרשות הפלשתינית לעזה, טומן בחובו הבטחה גדולה עבור הפלשתינים: לא עוד מלחמת אחים בין פת"ח לחמאס. מעתה עם מאוחד הקובע את גורלו ומסיים את הוויכוחים בתוכו במסגרת פוליטית, ולא בכוח הזרוע. מעבר לכך, עתה, לאחר סיום המשבר, אמורה הרשות הפלשתינית לקבל אחריות לחיים האזרחיים ברצועה, לשלם את מלוא המשכורות לאלפי עזתים ולממן יותר חשמל ברצועה. גם בצד המדיני נותן ההסכם יתרון לפלשתינים, מעתה מדברת הרשות בשם כל העם הפלשתיני, ואי אפשר להתעלם ממנה בתירוץ שהעם הפלשתיני מחולק בין שתי רשויות.

אבל המבחן הגדול להסכמה שאליה הגיעו הצדדים בתיווך מצרי, שכלל לחץ של ממש על חמאס, מצוי מנקודת המבט של ישראל בשאלה אחרת, שאינה נוגעת ישירות לתנאי החיים של הפלשתינים. השאלה נוגעת לכוח הצבאי בעזה, עצם קיומו ומי שולט בו. ממה נפשך - אם בעזה שולטת הרשות, עליה ראשית לכל לפרק את נשקו של חמאס. אין, על פי ההסכמים שלפיהם הוקמה הרשות, שום אפשרות להחזקתו של הנשק שיש היום בידי חמאס, לא בכמות ולא באיכות. לעומת זאת, אם חמאס ימשיך להחזיק ביכולותיו הצבאיות, בלא שהרשות תוכל לכפות עליו את תנאי ההסכם ולפרוק אותו מנשקו - יהיה ברור שההסכם הוא רק מראית עין, הצגה לא משכנעת של אחדות חסרת ערך ממשי, מטרייה לטרור פלשתיני ותו לא.

אפשר לברך את הפלשתינים על ההישג הפנימי אם הוא באמת ימנע שפך דם, הן פלשתיני והן ישראלי. בה בעת צריך להיות ברור שאם יהיה ההסכם בבחינת מסך של מילים מעורפלות שמאחוריו חמאס רק יתחזק, אסור לה לישראל לאפשר את התממשותו. אין לאפשר לטובת התפייסות פנים־פלשתינית את התחזקותו של ארגון שראשיו לא מהססים להצהיר על כוונתם להילחם בישראל, ועם כל הכבוד לשיפור במעמדו של אבו מאזן, אסור שהאינטרסים שלו יערפלו את האינטרסים של ישראל וימנעו את קידומם.

אם רוצה אבו מאזן להרוויח מההסכם, יהיה עליו גם לשלם את המחיר: שליטה בכוח הצבאי של חמאס ופירוקו, תוך השארת השליטה הביטחונית בידי המשטרה הפלשתינית, כביו"ש. כל מהלך אחר אסור לו שיתקבל על ידי ישראל. היא לא צריכה לשאת על גבה את ההתפייסות הזאת.

מובן שככל שהמהלך יקרום עור וגידים, כך תהיה הרשות אחראית גם לנושאים נוספים, למשל החזרת הנופלים בצוק איתן או הישראלים שעצורים שם לאחר שחצו את הגבול לרצועה. אבל המבחן הראשון והחשוב ביותר הוא פירוק חמאס מנשקו.