קפקא למד תלמוד? קפקא הסופר הנודע העוסק במצוקות הנפש המודרנית? ובברלין? אין זאת אלא שיש כאן טעות דפוס. קפקא שייך לפראג - העיר שבה נולד והתחנך (בגרמנית); שם סבל חוליים - אמיתיים ומדומים - ושם סבלה נפשו המיוסרת מרוחות רפאים ורגשי אשמה. כשנה לפני מותו בשנת 1924, התגורר בברלין. בשנה יוצאת דופן זו מצא קפקא גם זוגיות וגם את היהדות. קפקא תיאר את הגירתו לברלין "בשארית כוחותיו", ושם עבר לגור עם דורה דיאמנט, שאותה פגש במחנה לילדים יהודים חסרי בית.
איננו יודעים רבות על חייו שם, שכן חלק מכתביו באותה שנה נשרף לפי מצוותו ובנוכחותו על ידי דורה, ואת השאר שדד ממנה הגסטפו בשנת 1934; אך אנו יודעים מספיק על שנה זו כדי לקבוע שבברלין מצא קפקא מנוחה לנפשו השסועה, ושם ידע גם אושר עם בת זוגו וגם שקט פנימי נדיר לצד הרעה מתמדת במצבו הבריאותי.
מקס ברוד, ידידו ומציל כתביו, מעיד על ביקורו אצל קפקא בברלין: "מצאתי אידיליה. סוף־סוף ראיתי את חברי במצב רוח טוב... פרנץ דיבר על השדים שסוף־סוף הניחו לו ושחמק מהם... שהם מחפשים אחריו אך אינם מוצאים אותו... המעבר לברלין היה נפלא עבורו... הוא עלה על הדרך הנכונה והיה מאושר באמת בברלין". שתי שאלות מתעוררות לגבי תיאור זה של תהפוכה נפשית של פרנץ קפקא: ראשית, מה הסיבות שגרמו למהפך זה? ושנית, מדוע זהו סיפור חשוב לנו ולא רק למתעניינים בספרות?
קפקא נולד למשפחה יהודית בורגנית, שהיתה חלק מהשכבה דוברת הגרמנית בחברה צ'כית, השואפת לעצמאות. הוא לא רק נולד כיהודי אלא רצה להמשיך להיות יהודי. בפראג של אותה תקופה הדבר לא היה קל. גל האנטישמיות של סוף המאה ה־19 הפך להיות ביולוגי. היהודים לא היו רק שנואים אלא גם מתוארים כשונים, גם בגופם, מהנוצרים. ראשית, הם נימולו ומשום כך היו פגומים בגופם (אף שגם ישו היה נימול); אך גם איבריהם האחרים היו שונים: לא רק בספרות האנטישמית הנפוצה, אלא גם בכתבים פסבדו־מדעיים הופיעו איורי "יד של יהודי", "רגל של יהודי" וכמובן ובעיקר - "אף של יהודי".
אנטישמיות גזענית זו הפכה את ההתבוללות לבלתי אפשרית. הוריו של קפקא ובני דורם הסתפקו בהתבוללות חלקית, שמחו לברוח מהגטו היהודי ומשפת היידיש שלו ולדבר גרמנית. קפקא לא הסתפק בכך וראה בהתבוללות חלקית זו עשיית שקר נפשי והתנכרות לעבר היהודי.
הוא רטן - ביומנו ובמכתביו נגד משפחתו המבקרת ארבע פעמים בשנה בבית הכנסת הרפורמי, בעיקר ממניעים חברתיים, וחיפש כל חייו הבוגרים "דרך החוצה" ממצוקתו. הוא חש בודד לא רק משום שהיה שייך למיעוט כפול - שנוא גם על ידי הלאומנים הצ'כים, וגם על ידי הגרמנים ששנאו את היהודים ש"פלשו" לשפתם ולתרבותם; אך היה בודד גם משום שיחסו ליהדות היה דו־ערכי. הוא הדין ביחס לציונות. הוא התעניין בה, היה מנוי על ביטאוניה והלך לראות סרט תעמולה ציוני, אך לא מצא ברעיון של להיות ציוני בפראג תרופה לנפשו המתענה. הוא לא השלים עם מצבו כיהודי למחצה, החייב תמיד להגן על עצמו בחברה לא־יהודית.
קפקא היה שרוי מבגרותו בעולם הספרות הגרמנית והאירופית. לא פעם הביע סלידתו מהיהודים. אכן, העניין היהודי היה קשור אצלו גם בשייכותו לשני העולמות וגם במבנהו הנפשי. משפט אחד שלו מבטא עניין זה בחדות אופיינית: "מה יש לי במשותף עם היהודים כאשר יש לי בקושי משהו משותף עם עצמי?"
היו לו רגעים של הארה אישית; הוא למד עברית, גם בעצמו וגם בעזרת מורה שהגיעה לפראג מארץ ישראל. פועה בן־טובים, ילידת ירושלים, שהגיעה להשתלם באוניברסיטה בפראג והתפרנסה ממתן שיעורי עברית. כך פגש קפקא את העברית החדשה והרעננה והתאהב בה, וגם, במקצת, בפועה עצמה שהיתה נאה, מלאת חיים ומרץ וענתה לשאלותיו הרבות לגבי הווי החיים היהודי בארץ ישראל. לפועה היתה השפעה גדולה עליו, והמידע שמסרה לו הצית אצלו תודעה חדשה: הציונות מחוץ לפלשתינה אינה שובה את ליבו, אך החיים החדשים במולדת הישנה יהיו אולי מזור לנפשו. כך נולד אצלו הרעיון להגר לפלשתינה ולהיות חלוץ ארצישראלי. קפקא היה חולני וחלוש והרעיון שיעבוד בחקלאות, באדמת הטרשים של פלשתינה, נראה מופרך.
עם כל זאת, המפגש עם פועה עורר אצלו רגשות חדשים. בזיכרונותיה כותבת פועה שקפקא "התרשם מהרעננות והעליזות שלי". היא ייצגה יהדות מזן חדש, שאינה צריכה להתעסק בכיצד היא תיראה בעיני הגויים. קפקא התמיד בשיפור העברית. בעזבונו נותרו 350 עמודים של תרגול השפה, וההיסטוריונית נטע פרי מצאה בספרייה הלאומית ראיה משכנעת לכך שבעזבונו היו יותר כתבים בעברית מאשר בגרמנית. היא מעלה סברה שכתב ספרות בעברית. מכתבו לפועה "המסכנת והחביבה", ששרד, נקרא בקלות גם היום. חלום העלייה ארצה אמנם נגוז אך הוא עתיד להיוולד מחדש בברלין.
קפקא לא זכה לעלות ארצה, כתביו דווקא כן. אדם בוחן את כתב היד של "המשפט" בתערוכה המוקדשת לסופר// צילום: אי.פי.אי
תחושת אין מוצא
הארה אחרת אירעה שנים מספר טרם השיעורים עם פועה; לפראג הגיעה מגליציה להקה יידית שהציגה את המלודרמות השגרתיות מסוף המאה ה־19. התלהבותו ממחזות אלה ופירוט עלילותיהם הבנאליות ביומניו, נבעו ממקור לא ספרותי. הוא פגש בפעם הראשונה את הווי יהדות מזרח אירופה, שמע יידיש שאינה מתנצלת וייחס לספרותה "עמידה בלתי פוסקת במאבק לאומי... עמידה ששום ספרות, אף לא של המדוכא בעמים, אינה שותפה לה במידה כזו". קפקא התיידד עם השחקן ומנהל הלהקה - יצחק לוי, וארגן עבורו ערב קריאה לקהילה היהודית. קפקא סיים את הערב בהתקפה על יהודי פראג המתיימרים שאינם מבינים יידיש. שתי הארות אלה, לא רק שלא ריפאו את קפקא ממצוקותיו היהודיות, אלא אף החריפו אותן. הוא החל לקרוא בתשוקה רבה את "תולדות היהודים" של גרץ, אך שום ספר לא היה יכול לרפא את גופו ואת נפשו - שניהם היו פגועים.
אכן, החיכוכים בבית, החיפוש אחר שורשים יהודיים, אווירת החצי־התבוללות של יהודי פראג, חוסר יכולתו של קפקא ליצור קשר זוגי, מצב גופו שהחמיר והלך עם הידבקותו במחלת השחפת, האווירה הלאומנית־אנטישמית שהילכה ברחובותיה של פראג - כל אלה החמירו את תחושת ה"אין מוצא" של קפקא שהולידה את הבריחה ב־1923 לברלין, שאליה, אגב, עברה גם פועה, שבזיכרונותיה היא טוענת שקפקא עבר לברלין בעקבותיה.
ברלין של 1924-1923 היתה עיר פגועה מתבוסת מלחמת העולם. היא היתה קורבן לאינפלציה חריפה, ובחוצותיה השתוללו הפגנות אלימות ורציחות פוליטיות. לא ייפלא על כן שמשפחתו של קפקא האיצה בו לחזור לפראג השקטה והשבעה. למרות זאת, נשאר קפקא בברלין עד שבריאותו הידרדרה לקראת מותו משחפת.
בת הזוג נמלטה ממשפחתה
מדוע דבק קפקא בברלין? ראשית, הבריחה לברלין ניתקה אותו מאביו הדומיננטי, סלע אדם שאליו התנפצו שבריו של קפקא ומצאו ביטויים במכתב הידוע לאביו, שלא נשלח מעולם. ברלין היתה חופש מסבך רגשות האשם, ההערצה והשנאה שהיו כרוכים ביחסי האב בעל גוף וממון, לבין הבן "שחיף עצמות", רדוף דיכאון, הרואה בכתיבה ספרותית ולא בחנות הסדקית של אביו, את כל עולמו.
שנית, בברלין הוא מצא את אהבתו ואת הזוגיות הביתית שאליה שאף, ואשר לא מצאה עם אהובותיו הקודמות. דורה (קיצור של דבורה) היתה היפוכן של נשות פראג היהודיות הבורגניות. גם היא נמלטה לברלין, אך לא מהמערב אלא מהשטעטל במזרח. היא היתה בת למשפחה חרדית מחסידות גור שיצאה בשאלה, נמלטה פעמיים מבית הוריה והפכה לציונית.
דורה היתה יהודייה מהסוג שקפקא ראה בהצגות ביידיש, בתיאטרון של יצחק לוי. היא דיברה יידיש ועברית, היתה אשת חיל שהצליחה להתגבר על עוני ומחסור בברלין הענייה ולקיים את הקן הקטן שהקימה עם אהובה החולה. לראשונה, חי קפקא בזוגיות עם אישה; לראשונה, התיר למישהו להיות נוכח בעת שכתב את יצירותיו; לראשונה, קיים שיחות יומיות בעברית; לראשונה למד לשנן תפילה ביידיש - "גאט פון אברהם" - שיהודיות שרו במוצאי שבת; לראשונה, מצא מנוח לנפשו בעזרתה של אישה שאהבה אותו - בגוף ובנפש, ושלמסירותה לא היה גבול. היה זה סיפור אהבה מיוחד במינו: היא היתה אישה בריאה וחזקה, בת 25; קפקא היה שחפן בן 40.
סיפור אהבתם הניב רומן (תורגם לעברית כ"יפעת החיים", בהוצאת שוקן), ספר ביוגרפי על דורה שלא תורגם לעברית - "אהובתו האחרונה של קפקא", מאת קאתי דיאמנט (ללא קרבת משפחה), פרקים על שמה בביוגרפיה חדשה שיצאה בעברית בהוצאת רסלינג וביוגרפיה חדישה - בת שלושה כרכים - שיצאה לאחרונה בגרמנית ובאנגלית. דורה הציונית חשה את תשוקתו של בן זוגה לחזור למקורות היהודיים, וברלין היתה אז מקום מתאים ללימודי יהדות. זו היתה הסיבה השלישית והעיקרית לעקירה לעיר ולמפנה שחל בקפקא בשנת חייו האחרונה, ומכאן העניין בפרשה גם בימינו.
קפקא נרשם עם רעייתו ללימודי תלמוד, קבלה ומעט ארמית במדרשה הגבוהה למדעי היהדות שהיתה מרכז לחוכמת ישראל הליברלית ונוסדה בידי הרב אברהם גייגר, מייסד הרפורמה. הבניין קיים עדיין היום ברחוב טוכולסקי ומשמש את מועצת יהודי גרמניה. המוסד טיפח את לימודי היהדות ברוח ליברלית ואקדמית והותקף קשות בשל כך על ידי האורתודוקסים. עבור קפקא היה זה מפלט שקט ב"עיר פראית" והתלמוד - ובעיקר סיפורי האגדה שבו - עניינו אותו, כנראה, גם כסופר. קפקא שקע בברלין לאווירה חדשה. דורה סיפרה לו סיפורי חסידים, הוא הפך אובססיבי לגבי נושא העברית ודרש מאחותו שילדיה יכתבו לו מכתבים בעברית. הוא חי בעיר בתוך מובלעות ירוקות ושקטות, לא רחוק מאגם וואן - שם יוכרע בעתיד גורלם של היהודים לרצח המוני. ברלין הפוליטית האנרכית היתה רחוקה, והזוג נמנע מביקורים במרכזה - ב־Mitte - פרט לקורסי התלמוד במדרשה למדעי היהדות.
לקראת הסוף הביאה דורה לקפקא זר פרחים ולמרבה הפלא, אף שהיה כבר חסר הכרה, הוא הרים ראשו והריח אותו// צילום: מתוך אוסף לסק
חיים במובלעת
הספרות והיהדות היו בעצם המובלעות שבתוכן חי הזוג. בערבים קראו יחדיו ספרות גרמנית, בעיקר מכתבי גתה, מכתבי פון קלייסט והאחים גרים. הם שוחחו בעברית וביידיש וקראו גם את הספרות העברית המתחדשת בארץ ישראל. את "שכול וכישלון" של ברנר לא אהב והפסיק את קריאתו באמצע כיוון שסבר שלא ייתכן שבארץ ישראל יהיה שכול וכישלון.
פועה שהגיעה לבקרו נדהמה למראהו "כשל אדם גוסס". היא לא ראתה צורך בהמשך שיעורי העברית שכן דורה מילאה תפקיד זה. פועה נעלמה. קפקא חיפש אחריה ומשלא מצאה השלים עם היעלמותה, אך העברית וההוויה הארצישראלית הקשורים בפועה, לא נעלמו.
ברלין היתה באותם ימים מרכז של ספרות עברית וציונית - מהוצאת שטיבל ועד להוצאת שוקן. היתה בה פעילות ציונית ענפה. איננו יודעים אם דורה גררה את בן זוגה לפעילויות אלה; ייתכן כי די היה לה בקן היהודי־עברי שבנתה בפרברי העיר.
לשהות בברלין היה היבט נוסף: התוכנית לעלות לארץ ישראל התעוררה לחיים חדשים: לא עוד עבודת אדמה שקפקא לא היה כשיר לה, אלא השתלבות בחיי העיר העברית הראשונה - תל אביב. דורה והוא יקימו בה מסעדה; דורה תבשל והוא יהיה המלצר; קפקא תרגל את מלצרותו בפני דורה (צמרמורת עוברת בגופו לחיזיון זה, שבו פרנץ קפקא מגיש ממאכליה המזרח־אירופיים של דורה לקהל התל־אביבי הנרגן וחסר הסבלנות, נוכח איטיותו של מלצרם; זהו חיזיון קפקאי ממש). קפקא תכנן לנסוע לארץ ישראל, לגור אצל חברו הוגו ברגמן ואולי לבחון את מימוש חזון העלייה לארץ. רק מחלתו והיעדר מקום פנוי באונייה אילצוהו לזנוח את חלומו.
היה גם חשש שבהיותו חולה שחפת, לא יותר לו לרדת מהאונייה ביפו. בנימה דומה כתב לאשתו של הוגו ברגמן, שהזמינה אותו לבוא ארצה: "אני יודע כעת שלבטח לא אסע - איך אוכל? ... האונייה עוגנת למעשה בקצה חדרי", והוא מוסיף הבטחה שיבוא כאשר יבריא. הוא כתב גם למילנה, ארוסתו לשעבר: "זו היתה פנטזיה... של אדם המשוכנע ששוב לא ירד ממיטתו. אם לא ארד לעולם ממיטתי, מדוע לא אלך למקום הרחוק לפחות כמו פלשתינה?" הברגמנים לא ראו עוד את קפקא אך נותר דימוי האונייה העוגנת בחדרו של החולה, רתוקה למיטת חוליו.
חוקרים רבים פוסלים את רעיון עליית קפקא לארץ כ"פנטזיה" ולא כתוכנית של ממש. עובדה אחת מפריכה דעה זו ומעידה לפחות על כוונה של ממש. פועה מספרת בזיכרונותיה עד כמה רצה קפקא ללמוד עברית שימושית ויומיומית, כיצד אומרים, למשל, "שמלתך יפה" או "אני יורק דם". קפקא רצה לדעת כיצד ידבר עם היהודים בארץ ישראל.
השאלה אם באמת היה קפקא הבריא עולה ארצה חשובה לעניין זהותו כיוון שהיא מצביעה לא רק על הרצון לנטוש את אירופה, אלא גם על ההבדל שבין הירתמות לציונות שם ולחיים עם יהודים כאן. הרצון היה ברור: קפקא הכין עצמו לקראת החוויה החדשה, שבה יזדקק לעברית שלמד מפועה ומדורה, ורק מחלת השחפת מנעה זאת ממנו.
כנגד הכיוון הארצישראלי, קיננה בקפקא גם משיכה לכיוון השני: לשטעטל של מזרח אירופה דוברת היידיש, הענייה בחומר אך עשירה בתרבות יהודית מסורתית. דורה מספרת שהיתה להם גם תוכנית אלטרנטיבית לנסוע לעיירה יהודית בפולין ולחיות שם בין היהודים האדוקים. ספק רב אם דורה היתה מסכימה לתפנית זו. אחרי הכל היא נמלטה פעמיים מבית אביה החרדי שאיים עליה שיישב עליה "שבעה", אך עצם הרעיון מבהיר עד כמה עמוק היה משבר היהדות של קפקא.
קפקא הגוסס - כעת בסנטוריום באוסטריה - הגיע למסקנה שהגיעה העת להינשא לדורה. הוא כתב לאביה וביקש את ידה והבטיח לחזור בתשובה ולהיות כאחד מחסידי גור. האב הפנה את המכתב לרבי מגור. האם תפנית מהממת זו היתה תוכנית מעשית או תכסיס להשגת הסכמת אביה של דורה? הרב קרא את המכתב והשיב בלאו - כנראה חשד שההבטחה לחזרה בתשובה אינה כנה.
למען האמת, לא היה שום דבר בחייו של קפקא בברלין, גם לאחר שהכיר את דורה, שרמז על מוכנותו לחזרה בתשובה. קפקא קיבל את הסירוב באורח קשה ואז עלתה הצעה כי למרות זאת יינשאו השניים בסנטוריום; אך מצבו של קפקא הידרדר; השחפת סתמה את גרונו והוא לא היה יכול לאכול או לשתות, קולו כמעט שנעלם, הוא לחש בקושי מילים ספורות וכתב על פתקים את רצונותיו. הוא ביקש מידידו הצעיר, הסטודנט לרפואה רוברט קלופשטוק, שיתיר אותו מייסוריו באמצעות רעל - "ולא - אתה רוצח".
דורה טענה שנישואים כאלה עם אדם גוסס פוגעים בכבודו. לקראת הסוף הביאה לו זר פרחים ולמרבה הפלא, אף שהיה כבר חסר הכרה, הוא הרים ראשו והריחו. דבריו האחרונים היו לרופאו: "הבא לי חבצלות מהשדה, אבל לא זריקה".
עיניו החודרניות של קפקא כבו ודורה התמוטטה ביללה: "אהובי, אהובי"; אך ידעה שמוטל עליה דבר נוסף: טהרת המת. היא זכרה שזו הגדולה במצוות, שכן היא נעשית לכבוד מי שאינו יכול להודות לעושה המצווה. חברה קדישא לא היתה באזור ולכן קיימה דורה, בבכי, את מצוות רחצת הגוף שעתה לא היה אלא עור, עצמות ועיניים כבויות, אף שלפי ההלכה רק בני מינו של המת רשאים לבצע טהרה.
הוא הובא לקבורה בבית העלמין היהודי בפראג, ובעת שהורד הארון אל הקבר, התמוטטה דורה, הטילה עצמה על הקרקע ומפיה פרצה יבבה פולחת אבל שהביכה את משפחת קפקא המאופקת. על קברו הוקמה מצבה הכוללת את שמות הוריו; שמו הגרמני והעברי־יידי חרוט בה והוא מתואר בה כ"הבחור המפואר אנשיל (שם מקובל הנובע משיבוש יידי של השם אשר) עליו השלום". קפקא בוודאי היה מאשר כיתוב דו־לשוני זה.
שנים לאחר מותו יציין הסופר הגרמני ו. ג. זבאלד את ייחודו של קפקא "במאמציו להשיב לו את יהדותו האבודה" - והוא נוזף בחוקרים המתעלמים מעניין זה. אפשר לומר שבברלין הצליח קפקא להשיב חלקים מיהדותו זו.
חיפש מזור לנפשו. פסל בהשראת קפקא במרכז פראג// צילום: רויטרס
אחרית דבר
זמן קצר לאחר שקפקא הלך לעולמו, לא רחוק משם, סיים אדולף היטלר לכתוב את "מיין קאמפף" בכלא לנדסברג. לאחר מכן, משהשתחרר, בסוף 1924, זכתה המפלגה הנאצית ב־24 מנדטים ברייכסטאג והחל מצעד השדים לכיבוש ברלין וגרמניה.
• לקפקא היה מזל; הוא מת טרם החל מצעד זה, שבמהלכו נרצחו שלוש אחיותיו: הצעירה, האהובה עליו במיוחד, היתה נשואה לארי טהור, אך התגרשה ממנו כדי שלא לסכנו והצהירה על יהדותה. היא נשלחה לטרזין, ובאוקטובר 1943 התנדבה ללוות ילדים יהודים במסעם לאושוויץ, שם נרצחו כולם.
• פועה בן־טובים נישאה ליוסף מנצ'ל ושניהם חזרו ארצה. היא הפכה להיות חלוצה חינוכית מצטיינת ובבאר שבע הקימה את בית הספר המקיף א' שנקרא על שמה.
• יצחק לוי, מנהל הלהקה היידישאית ששלהבה את קפקא בפראג, נרצח ב־1942 בטרבלינקה.
• אחיו של מקס ברוד נרצח באושוויץ.
• דודו של קפקא ניצל משילוח למחנות בהתאבדותו.
• מילנה, ארוסתו הלא־יהודייה של קפקא, נרצחה כאסירה פוליטית במחנה ראוונסברוק.
• מקס ברוד והוגו ברגמן עלו לארץ ישראל וניצלו. ברוד הביא עימו מזוודה ובה חלק מכתבי היד של ידידו. גורל עזבונו זה של ברוד הוכרע בצדק לפני זמן קצר על ידי ביהמ"ש העליון, שקבע כי כתבים אלה יהיו בבעלות הספרייה הלאומית.
• דורה דיאמנט נישאה בשנות ה־30 לעורך גרמני קומוניסט. בתם, פרנצסקה, נקראה על שם קפקא. שניהם היגרו לבריה"מ. בעלה הוגלה לגולאג. דורה נמלטה לפראג, ומשם - ערב המלחמה - ללונדון, שם נעצרה כתושבת ארץ אויב. ב־1949 ביקרה בעין חרוד, שם התכוונה להשתקע ושם השאירה למזכרת את מברשת השיער של קפקא. בצוואתה ביקשה להיקבר לידו, אך בהיעדר מימון, נקברה ללא מצבה בבית עלמין יהודי סמוך ללונדון. ב־1949 התכנסו בני משפחתה מישראל עם נציגי הקהילה היהודית והציבו מצבה על קברה, על גביה נחרט משפט מתוך מכתבו של קלופשטוק לאחותו של קפקא: "מי שהכיר את דורה ידע מה זו אהבה".
• רוברט קלופשטוק, שעמד על משמר קפקא עד למותו יחד עם דורה, סיים לימודיו בגרמניה ונמלט ב־1938 לארה"ב, שם הפך למומחה ידוע לניתוחי ריאה.
• אלפי מבקרים מארצות שונות פוקדים את קברו של קפקא בפראג. בברלין עדיין מחפשים את המסמכים שהגסטפו החרים מדירתה של דורה.
• כתבי היד של קפקא ינוחו בקרוב בספרייה הלאומית בירושלים. המיטה, שמנעה את עלייתו ארצה, לא מנעה את עליית כתביו לישראל.
אמנון רובינשטיין הוא סופר ופרופסור במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו