בהתאם לציפיות ובלי הפתעות, ב־29 בחודש אוגוסט החליטה הוועדה המוניטרית של בנק ישראל, בראשותה של הנגידה ד"ר פלוג, להשאיר את הריבית במשק ברמה הנוכחית שלה - 0.1%. אם תיוותר הריבית ברמה זו, כפי שצופים מרבית החזאים, וכפי שעולה מהמסרים שבנק ישראל עצמו משגר בחודשים האחרונים, הרי תהיה זו הפעם ה־29 ברציפות שבה נותרת הריבית במשק ברמה כה נמוכה. ובכלל, מאז חודש פברואר בשנת 2014 נמצאת הריבית בישראל מתחת לרף 1%. עצם העובדה שדברים אלה לא מחדשים הרבה עבור הישראלים, ונראים כעניין שבשגרה, היא בבחינת פלא כלכלי.
אלא שרמת הריבית הנמוכה מייצרת עיוותים כלכליים, ולאלה יש השלכות מוחשיות על הציבור וגם על התנהגות הנבחרים שלו, שנמצאים בעמדות הכוח הכלכליות. מצד אחד ברור שריבית אפסית שכזאת למעשה נכפית על המשק בשל תנאי הריבית המאופסת אצל המעצמות - ארה"ב (שבה החל שינוי במגמה) וגוש היורו לצורך העניין. אם תעלה הנגידה את הריבית במשק, הדולר עלול להתרסק עוד יותר, וקרב הבלימה שמנהל נגדו בנק ישראל יסתיים. קריסה של הדולר אולי אל מתחת לקו 3 שקלים עלולה להיות מכת מוות ליצואנים ולייצר גלי הדף יקרים לכלכלה.
אך מהצד השני, הריבית האפסית מייצרת עיוותים. הראשון שבהם הוא בועה אדירת ממדים, שהתנפחה בענף הדיור והעלתה את שווי הנכסים לרמות בלתי נתפסות. זו כשלעצמה יצרה סדרה עצומה של לחצים פוליטיים, שהובילה אותנו אל מצב שבו הציבור נרשם להגרלות של דירות ונאלץ לתלות את יהבו בתוכניות סבסבוד ותכנון מרכזי ממשלתיות בממדים "סובייטיים", שעלולות להסתבך ולעלות ביוקר. למחירים, שאמנם נבלמו לאחר מאמץ של השר כחלון, אין כוונה לפי שעה לרדת דרמטית. ואולי טוב שכך, שכן משחק הפירמידה המטורף הזה עלול למוטט את המערכת הפיננסית.
הציבור רץ לקחת הלוואות לצריכה, וזה מתכון לסכנה משקית נוספת. מנתונים שאספנו בסיכום תוצאות ארבעה מחמשת הבנקים הגדולים במשק, פועלים, לאומי, דיסקונט והבינלאומי (מזרחי־טפחות טרם דיווח במועד הכנת המאמר), עולה שהאשראי למשקי הבית, לא כולל הלוואות לדיור שהעמידו ארבעת הבנקים,עמד על 132.7 מיליארד שקלים נכון לסוף חודש יוני 2017. זהו קצב גידול של 3.2% ביחס לשנה שעברה - פי 13 יותר מהדשדוש בתחום המשכנתאות. שם נרשמה יציבות, גידול של 0.24% בלבד.
נתונים שפורסמו מוקדם יותר השנה מדברים על כך שכלל ההלוואות למשקי הבית, ובתוספת העסקים הקטנים, ברמה המשקית, כבר חצו את רף חצי טריליון השקלים. נתון זה הוביל את המפקחת על הבנקים, ד"ר חדווה בר, לצאת השנה במתקפה הסברתית חריגה, שבה התריעה על הסכנה שבנטילת אשראי בהיקף גדול מדי. לא בטוח שיהיה בכך די.
מעבר לכך, הרפורמות להגברת התחרות במערכת הבנקאית מייצרות בחובן תופעה נוספת: ריבוי של גופים שמעמידים אשראי למשקי בית שלא מתוך המערכת הבנקאית. ברור שתחרות היא דבר טוב, שכן היא מפחיתה את גובה הריבית שמשקי הבית משלמים. אבל בסופו של דבר היא גם משבשת את היכולת לראות התנפחות של בועה בתחום, משום שאין בישראל דירוג אשראי אישי כמו בארה"ב, שמאפשר למעמידי ההלוואות לדעת כמה חייב כל משק בית.
וכך יכולה משפחת כהן מיבנה לקחת על עצמה הלוואה לקניית רכב חדש בבנק, הלוואה נוספת לסגירת האוברדרפט בחברת מימון חוץ בנקאי, עוד הלוואה לטיול בר מצווה של הילד בחברת הלוואות חברתיות (P2P), וכל אחד מהגורמים במערכת לא יידע מה ההיקף המדויק של האשראי שנטלה. הרעה, חלילה, במצב המשק עלולה לפוצץ בועות נוספות, מעבר לבועת הדיור, ולדברים הללו עלולה להיות השלכה כלכלית הרסנית.
העידן שבו אנחנו חיים הוא הפעם הראשונה שבה המשק הישראלי מסוגל לחיות זמן כה רב בריבית אפסית, ריבית שנכפתה על המשק בשל תנאים עולמיים ולא בשל משבר כלכלי חריג.
ההשפעה החיובית בשנים הראשונות על הצמיחה הכלכלית במשק מוכרת. אבל ההשלכה של התנפחות האשראי של משקי הבית, בין שבהלוואות לכלי רכב חדשים ונוצצים ובין שלטיולים מפנקים, לשיפוצי דירות נחשקים וכך הלאה, עלולה להיות קשה ולהקשות בתרחיש של מיתון.
לכן כדאי לחשוב פעמיים לפני שנוטלים הלוואות חדשות, בייחוד אם הן לצורכי צריכה ואינן קשורות לדיור. אחרי הכל, הלוואות צריך להחזיר, וכדאי לחשוב על יום סגריר גם כשהשמש זורחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו