התיקון של נפוליאון

לבמאי התיאטרון אודי בן משה יש רומן ארוך עם הטקסטים של נסים אלוני, ובימים אלה הוא מביים את "נפוליאון - חי או מת!" - מהמחזות המוכרים והמוערכים של אלוני - שיעלה ב־12 בספטמבר בתיאטרון החאן בירושלים.  

המחזה, שעלה לראשונה בתיאטרון בימות ב־1970, עוסק בתחושת ההחמצה הגדולה המלווה את חיינו ובניסיון הנואש להתגבר עליה דרך קורותיו של נפוליאון בונפרטה, שנמלט מעולם המתים ומבקש לשוב לחיים ולתקן את הטעות הגדולה שלו: הפלישה לרוסיה. 

בן משה כבר ביים את המחזה לפני 12 שנה, בניסן נתיב, אולם הפעם מדובר בעיבוד מוזיקלי מקורי חדש־ישן שבו משחקים אריה צ'רנר, יהויכין פרידלנדר, ניר רון, ארז שפריר, יוסי עיני, אריאל וולף, איתי שור, גיא גורביץ', כרמית מסילתי־קפלן, נילי רוגל, יעל טוקר ונטלי אליעזרוב. 

אודי בן משה // צילום: קוקו

למוזיקה המקורית אחראית קרן פלס, שכתבה פזמונים להצגה, וגם מקומו של לחן קלאסי שחיבר גארי ברתיני, שהיה חלק מהמחזה המקורי, לא נשמט. כבר תקופה ארוכה שבן משה הוא פרטנר מקצועי של פלס והשניים הספיקו לשתף פעולה במחזות רבים, כשהוא על שרביט הבימוי והיא על המוזיקה. גם הפעם מסתמן שיתוף פעולה פורה במיוחד, במחזה צבעוני ומוזיקלי. "אני חושב שזו המוזיקה הכי טובה שקרן כתבה לתיאטרון אי פעם", מפרגן בן משה, "אוהד בן אבי עשה ניהול מוזיקלי למוזיקה שהיא כתבה לפני 12 שנה, אנחנו משתמשים בשיר אחד של ברתיני שהיה בהצגה המקורית, וכל השאר זו המוזיקה הנפלאה של קרן".

 

"גלגול שלישי עם המחזה"

"בעצם, ההצגה הראשונה שביימתי כבמאי מתחיל היתה 'נפוליאון חי או מת'", נזכר בן משה, "זה היה הצ'אנס הראשון שקיבלתי ממורי ורבי ניסן נתיב, לביים את תלמידי הסטודיו לפני 12 שנים. לפני כן, כסטודנט שנה ג' בסטודיו, שיחקתי בעצמי את נפוליאון החי בבימוי של אבישי מילשטיין. זו היתה הפקה שנסים אלוני הספיק לראות, שהיתה גם הסיבה והתירוץ להדפסת המחזה, כי נסים מעולם לא סגר אותו. היו לו המון גרסאות שלו, הוא ביים אותו פעמיים, וכשהעלינו אותו בניסן נתיב הוא נאלץ לסגור ואפילו לכתוב שיר בשבילנו, אז זה בעצם גלגול שלישי שלי עם המחזה הזה".

מה יש בו שכל כך מושך אותך?

"זה מחזה שנורא מדבר אלי. הוא עוסק בצד האנושי שלנו, של האדם שזקוק לתיקון העבר של עצמו. יש לי ילדה, ובכל ערב אני אומר לעצמי 'אוי, למה אמרתי לה ככה היום בבוקר', או 'חבל שאמרתי את זה כי אולי זה יעשה לה נזק'. יש כל הזמן תחושה של רצון לתקן טעות, את מה שהיה לפני חמש דקות, למה אמרתי ולמה עשיתי. האובססיה האנושית לתקן טעות ולהסיר אשמה - עליה בעצם כתוב המחזה. 

"זה גאוני, כי נסים מצא את הדרך לבטא את זה על ידי תיאטרון, שהוא בעצם המקום היחיד שבו אתה יכול לתקן טעות. למה? כי אתה משחק ערב ערב את אותה הצגה ויכול לתקן את הטעות שלך כשחקן. אם אתמול שיחקתי לא טוב, היום אשחק טוב. במובן יותר עמוק, כשחקן אתה צריך בכל פעם מחדש לקוות שהפעם רומיאו ויוליה כן יצליחו להיות יחד. אם לא תמלא את עצמך בתקווה הזאת, לא תוכל לשחק את זה. נסים אמר שהתיאטרון הוא תרופה נגד מוות, במובן של הסופיות של הדברים. בתיאטרון דברים לא סופיים, כמו שאחת הדמויות אומרת בסוף המחזה: 'רק אצלנו המתים קמים לתחייה, שולפים את הסכין מהלב, ומשתחווים'". 

המחזות של נסים אלוני אינם קלים לעיכול. בעידן שבו יש ביקורת רבה על התיאטרון הרפרטוארי, שמגיש מחזות קלילים שלא מאתגרים את קהל המנויים, אתה חושב על זה תוך כדי עבודה על טקסט שלו?

"חושבים על זה כל הזמן, בטח. יש אצלי איזה רצון לתקן טעות, כדי שהפעם נסים יהיה ברור וצלול לצופה כמו שהוא ברור לי. אני לגמרי מודע לזה שנסים הוא מאתגר, הוא עשיר בצורה בלתי רגילה בתרבות ובידע, וכשהוא כותב סצנה הוא מרשה לעצמו להיות מאוד אסוציאטיבי. במקרה של נפוליאון, למשל, אתה צריך להכיר את מלחמות נפוליאון ולבוא עם ידע היסטורי של התקופה, ונסים שחה בדברים האלה. זה כמו פרח מסועף, מלא פרטים, שהוא מרשה לעצמו ללכת איתו הצידה, ואז למטה, ואז ימינה, ואז למעלה".

ואיך אתה מנגיש את נסים לקהל? הרי אתה לא נוגע לו בטקסט. 

"קודם כל אני כן נוגע, אני עורך. אני מתייחס לנסים כמו שאני מתייחס לשייקספיר, כאל קלאסיקה - שדורשת עריכה. הפרח העשיר הזה צריך גיזום, ולפעמים צריך לוותר על משהו כדי להפוך אותו ברור וצלול. אני עורך, מזיז דברים מפה לשם, כמו מה שהוא עשה בעצמו לטקסט שלו".  

יש חשש כשאתה נוגע בקלאסיקה?

"יש חשש, אבל מצד שני יש גם עונג גדול כי בקלאסיקה - ובמיוחד אצל נסים, הרבה יותר מחנוך לוין לדעתי - יש משהו מאוד פתוח. זה כמו שירה טובה, אפשר ככה ואפשר ככה, זה לא חד־משמעי. בעיניי, מכיוון שהוא עשיר בפרטים ומוצף באינפורמציה, הוא מזמין אותך לעבוד על הטקסט".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו