לאיתי קורן ולמנטורים שמלווים אותו כל הדרך אל הגמר של "רק רוצים לרקוד" יש היסטוריה ארוכה. את אנה ארונוב, למשל, פגש לראשונה כשהיה בן 8. היא היתה אז מורה אלמונית לריקודים סלוניים שעדיין לא שמעה על "רוקדים עם כוכבים". הוא ילד כפר־סבאי עם יותר מדי אנרגיות מתפרצות, שההורים חשבו שקצת תנועה תעזור לו להתמקד. ולא, זה לא נגמר טוב.
"המשפחה שלי ממוצא רוסי, ובגלל שיוצאי רוסיה מאוד מתחברים למחול, ההורים ראו מגיל קטן שיש לי את הנתונים, ושאני אוהב לזוז, לשחק ולשיר, ואוהב את הבמה, אז הם שלחו אותי ללמוד אצלה. אבל כל הזמן אמרו לי שם שאני לא מרוכז ולא מתאים, עד שהראו לי בעדינות את הדלת החוצה, למרות שסבתא שלי למדה עם ברישניקוב", הוא מחייך.
אחרי שהועף מהחוג של ארונוב, מצא את מקומו בסטודיו באזור מגוריו, שם התייצב שלוש פעמים בשבוע כדי ללמוד ריקוד במגוון סגנונות. "זה לא היה מאוד רציני, אבל שם היתה הפעם הראשונה שבה התחלתי ליהנות ולקחת את הריקוד ברצינות", הוא אומר. "הפעם מנהלת הסטודיו האמינה בי".
משם, הדרך למגמת המחול של התיכון היוקרתי לאמנויות "תלמה ילמין" כבר נראתה טבעית יותר. ושם גם פגש כוכב אחר שמלווה אותו כיום בריאליטי - דוד דביר. "עד שנכנסתי לתלמה ילין לא סבלתי בלט קלאסי, וגם דוד ידע את זה, אבל הוא היה היחיד שחשב שאני מתאים למגמה.
"הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי שאני חייב לשפר את הביצועים והציונים שלי, גם אם זה אומר לעבוד יותר קשה מכולם, אחרת אהיה בחוץ בתוך חצי שנה. אחרי חצי שנה, הממוצע שלי היה מעל 90. זו היתה התקופה שבה הבנתי שכנראה יש פה משהו, ושזה הכיוון שלי בחיים".
אפשר להגיד שאתה חייב לו את הקריירה שלך?
"אם לא דוד, לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום. הוא היה איתי מאוד קשוח, אבל עזר לי המון".
זמן קצר אחר כך קורן כבר סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר, דילג על הגיוס לצה"ל ("מסיבות רפואיות") והמריא למוסקבה בעקבות מלגת לימודים נחשקת בבלט הרוסי "אקירוב", תוך כדי שהוא מנסה לשפר את הרוסית שספג בבית.
אחרי שנה ברוסיה הוא שוב ארז מזוודות, הפעם כדי ללמוד ריקוד בניו יורק. "חייתי אצל דודים שלי", הוא נזכר. "זו היתה חצי שנה מאוד קשה מבחינה כלכלית, כי לא עבדתי, אבל התקדמתי מקצועית".
ההתמדה השתלמה, וקורן (22) כבר קיבל הצעה להצטרף כחבר מן המניין ללהקה המקומית, אבל לגוף שלו היו תוכניות אחרות. "התחלתי לסבול מכאבים מטורפים בכפות הרגליים, כאלה שלא אפשרו לי לישון בלילה, ובטח שלא לרקוד. בסוף אבחנו לי 'הלוקס ריג'ידוס' - בעיה בבהונות של שתי הרגליים, שניפחה את כל האזור. הלכתי לרופא בארה"ב, והוא נתן לי כדורים שלא עזרו. אחרי חודש עזבתי הכל וחזרתי לארץ כדי לעבור ניתוח".
אחרי כמה זמן חזרת לרקוד?
"הפעם הראשונה שבה ניסיתי לרקוד היתה ארבעה חודשים אחרי הניתוח, וזה היה כואב ברמה שלא יכולתי להתמודד עם זה, אז ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כבר לא אוהב לרקוד ועבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות - חנויות בגדים, מלצרות. אבל מכל מקום העיפו אותי כי רקדתי באמצע העבודה. בשלב הזה הבנתי שאני חייב לרקוד, וחזרתי לרופא, שהמליץ על זריקות שיאפשרו לי לחזור לעצמי".
כמה ימים אחרי שהשיב לעצמו את יכולת התנועה, הגיע הטלפון שכמעט שינה את חייו. "יום אחד התקשר אלי הבמאי של המחזמר 'בילי אליוט' והציע לי את התפקיד הראשי. אמרתי לו תודה רבה ושזה מחמיא מאוד, אבל לא רקדתי יותר משנה וחצי ואני במצב פיזי על הרצפה, ולא בטוח שאוכל לעמוד בזה. הוא אמר לי, 'אני סומך עליך, ואנחנו נהיה בסדר', ואחרי שבוע כבר היינו בחזרות".
אבל אז גופו שוב בגד בו. "שבוע לפני הפרמיירה הייתי בשיעור בלט, ובאמצע הקפיצה הרגשתי קריעה במיניסקוס (המפרק שנמצא בין עצם הירך לשוק, ע"ס)", הוא מתאר. "בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, כי רקדנים כל הזמן חווים כאבים ומתעלמים מהם. אבל כשהתחלתי לצלוע התקשרתי לאמא, והיא שלחה אותי לבית החולים. שם אמרו לי שאני צריך לעבור ניתוח נוסף".
איך הרגשת?
"הרגשתי עצב נוראי, וגם הבמאי היה בהלם. בהתחלה חשבתי להשתתף בחלק מההצגות, אבל הרופאים אמרו לי שאגרום לעצמי נזק בלתי הפיך, אז נאלצתי לפרוש מההפקה".
״החברים לתוכנית התנצלו״. משתתפי הגמר של ״רק רוצים לרקוד״ (שלישי ב־21:00, "קשת") // צילום: רונן אקרמן
למרות הכאב, הפעם החליט קורן שהוא לא נותן לגוף שלו לשקוע, ואחרי כמה שבועות כבר חזר לרקוד. "אחרי חודש וחצי התחלתי לקחת שיעורי בלט בבלט הישראלי. בשלב מסוים המנהל ניגש אלי והציע לי להצטרף ללהקה, וזו היתה אופציה טובה מבחינתי, כי לא רציתי לחזור לחו"ל ולהתחיל להילחם על המקום שלי. נכנסתי לבלט הישראלי והייתי שם עד ספטמבר האחרון, כשהעניין של 'רק רוצים לרקוד' התחיל להיות רציני".
איך הגעת לתוכנית?
"ידעתי שיש תוכנית, אבל לא הייתי בטוח שריאליטי זה הדבר הנכון לי. שלחתי הודעה לדוד דביר ושאלתי אותו מה הוא חושב על זה. הוא הפנה אותי אליהם, עשיתי את האודישן ומייד התקבלתי".
בבלט הישראלי פחות אהבו את זה.
"לדעתי, הם לא אהבו את זה בכלל, אבל ביקשתי מהם לשים את עצמם במקום שלי. עם כמה שאני אוהב לרקוד בלט, בבלט הישראלי הרווחתי שכר מינימום, ואפילו לא יכולתי לשכור דירה בתל אביב. כמה שלהקות בלט יכולות להיות מדהימות וכיף - זה לא משתלם. יש בענף גם רקדנים בני 35 שחיים מאותה משכורת, ואחרי יום חזרות ארוך שהתחיל מוקדם מאוד בבוקר הם יוצאים לחלטורות ב־10 בלילה וקמים למחרת ב־6 בבוקר שוב. זה לא הגיוני. הרבה אנשים רוצים לבוא לטלוויזיה כדי לקבל חשיפה, הכרה או סתם להתפרסם, אבל אני באתי כי ידעתי שברגע שאהיה יותר מוכר ישלמו לי יותר ויותר דלתות ייפתחו בפניי".
הבאת בחשבון שאולי תודח מהתוכנית בשלב מוקדם ותישאר בלי עבודה?
"לא, כי ידעתי שאני בא להילחם ולהגיע הכי רחוק שיש. כל דבר שקרה לי בחיים היה כנגד כל הסיכויים, וזה קרה. כשסיפרתי לחברים שאני מנסה להגיע ל'אקירוב' ברוסיה הם לא האמינו שאוכל לעשות את זה, וכשהראיתי להם את המכתב שהתקבלתי הם היו בשוק. גם בבלט הישראלי הרימו גבה ואמרו שיהיה לי קשה להגיע לגמר, אבל השתדלתי לא לדבר ולהוכיח את עצמי במעשים".
* * *
הוא נולד וגדל בכפר סבא. ועד שירוויח מספיק כדי לחיות בתל אביב, הוא מתגורר לבדו בדירה שכורה בהוד השרון. בנם של אלכס, איש הייטק, ושיין, מורה. הוריו התגרשו כשהיה נער. "דווקא שמחתי על הגירושים, כי הם לא הסתדרו וכל אחד היה צריך להמשיך בדרך שלו", הוא אומר. "יש לי שני הורים תומכים ואוהבים והם בקשר טוב אחד עם השני והמשפחה מאוד חמה וחזקה".
יש לו שני אחים (ניב, 23, והילה, 13), והוריו לקחו תחת חסותם שתי צעירות נוספות: ג'ני, 23, קרובת משפחה מצד האב; ואלה, 24, חברתה הטובה של ג'ני, שבגיל 16 עברה לגור אצלם. "ג'ני היא אחות שלי לכל דבר ואלה היא פשוט שם", הוא מסכם בפשטות.
שנים ארוכות שבמשפחת קורן מתמודדים עם מחלת הסרטן. כאשר ניב הבכור היה בן 10, "אחרי תקופה ארוכה שבה הוא ירד במשקל ונראה חיוור, הוא הרגיש ממש לא טוב והקיא דם. נסענו מייד לבית חולים ולמחרת אבחנו לו סרטן הלימפה. "זו היתה תקופה קשה עבורו, וגם עבורי, אבל הוא יצא מזה אחרי ארבע שנים. אני זוכר שהרגשתי באותן שנים שאני בודד, ושהפוקוס רק עליו - ובצדק - אבל כילד לא ידעתי להתמודד עם זה. הייתי מגיע הרבה לבקר אותו בבית החולים, והרבה חברים שהוא הכיר באשפוז נפטרו אחד אחרי השני. עד היום, כשאני מתחיל לדבר על זה, קשה לי".
* * *
בחמש השנים האחרונות מתמודדת המשפחה שוב עם המחלה. הפעם זו אמו, שנאבקת בה בפעם השנייה. "היא חלתה בפעם הראשונה בשנות העשרים שלה, אבל היא יצאה מזה", הוא מספר. "לפני חמש שנים זה חזר שוב בשחלות, ולצערי היום זה התפשט בעוד מקומות".
ראינו אותה לא מעט בתוכנית, איך הקשר שלכם?
"היא החברה הכי טובה שלי. היא גם בן אדם מאוד חזק, וכמה שאומרים לה שהמצב שלה קשה, היא נלחמת על החיים ומחזיקה את כולם. למרות הכל, היא צוחקת ומדברת והיא נותנת השראה. היא תמיד אומרת לנו שהכל בסדר, שהיא עושה את הבדיקות האלה והאלה והכל יהיה טוב.
"אמא מגיעה לצילומים כל הזמן ויושבת שמונה שעות רק כדי לראות אותי רוקד, ויש לי הערכה מטורפת אליה. לא כל חולה סרטן היה יושב שם שמונה שעות באולפן. היא חוזרת הביתה עם לחץ דם וסחרחורות".
אתה מצליח להסתכל עליה כשאתה רוקד?
"כשאני רוקד אני לא מסתכל על אף אחד. אם הייתי מסתכל עליה, הייתי רוקד גרוע. אבל בין הריקודים, כשאני על הבמה, אני תמיד מסתכל על המשפחה, והם הכי מפרגנים לי".
בגיל ההתבגרות היה זה המחול ששימש לו חוף מבטחים. "אין לי הרבה זיכרונות מדהימים מהילדות", הוא אומר. "כשהייתי ביסודי הייתי מאוד רגיש, ולא ידעתי איך להתמודד בחברה. היו מציקים לי, מרביצים לי, והתעללו בי מכל כיוון אפשרי. לא היו לי חברים, והיו פעמים שהיו חרמים.
"אנשים לא פרגנו לריקוד, וגם צחקו עלי מכל מיני סיבות, ולא אהבתי לבוא לבית הספר. אבל המחול הוציא אותי מזה, כי שם הייתי נהנה, ושם עוד איכשהו אהבו אותי".
יש בך מחשבות שאולי כל אלה שהחרימו אותך בביה"ס עכשיו צופים בהצלחה שלך?
"לפני חודש פגשתי בבר ברעננה את אחת הבנות שהציקו לי הכי הרבה ביסודי. הייתי שומע את השם שלה והיתה עולה לי אש בראש. כשנפגשנו חיבקתי אותה, אבל הסתכלתי עליה בפרצוף של 'וואו, אני שונא אותך'. פתאום היא אמרה לי שהיא והחברים שלה צופים בי, ומצטערים על מה שהם העבירו אותי ביסודי. שמחתי שלפחות הם מודעים לכך שהם עשו משהו לא בסדר בתור ילדים".
גם בתוכנית ראינו שלא ממש הסתדרת עם חבריך לקבוצה.
"בפועל זה היה גדול יותר ממה שראינו בתוכנית, אבל הם התנצלו בפניי אחרי זה".
ההתנצלות התקבלה?
"סלחתי לכולם ואנחנו ממשיכים לעבוד יחד. חייבים לשמור על מקצועיות, ודבר שולי כזה לא יגרום לי להתערער או לצאת מהתחרות. זה כנראה נבע מחוסר תקשורת או חוסר פרגון מקצועי".
היום אתה בנבחרת של אנה, שהעיפה אותך בגיל 8. סוג של סגירת מעגל.
"התחלתי אצלה, אבל זה לא שהייתי בן טיפוחיה, וגם באודישן היא בקושי זכרה אותי. היא עשתה לי חיים לא קלים בתוכנית, אבל מבחינתי גם זה לטובה: בכל פעם שהיא העמידה אותי להדחה, הייתי צריך לבצע סולו שנתן לי יותר זמן במה".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו