מה שקרה למוקי הוא מקרה קלאסי של כוכב צעיר ומרדן שהפך לאיש משפחה והתברגן. לאכזבת המעריצים אף אחד לא נשאר צעיר לנצח (חוץ מאלה שמתו בגיל 27), כולם משלמים את מחיר הזמן החולף, אבל השאלה היא איך עושים את המעבר. איך הופכים מפרחח מוזיקלי עם ביצים ובלי אלוהים, שבועט בעולם כסולן שבק ס', לטאלנט מתבגר, שעושה שירים לכל המשפחה, מבלי לוותר על ערכים בסיסיים כמו אמת אמנותית?
במקרה כזה, לא לאבד את הקהל שגדל עליך, זה כמעט בלתי אפשרי, ולמצוא קהל חדש, זה הכרחי. בסביבה של מוקי היו כאלה שכבר בתחילת העשור אמרו לו שהוא צריך להקליט אלבום שכולם יאהבו, משהו ברוח "אין עוד יום" של גידי גוב, אבל הוא כרגיל עשה מה בראש שלו והוציא אלבום פאנק עם להקת יוסלס איי.די, שהלהיט שלו היה שיר הנושא של הסדרה "רמזור".
ואז הגיעה גם אצל מוקי ההכרה שהוא צריך לממש את הפוטנציאל שלו כזמר מיינסטרים. ככה נולד אלבומו הקודם, "לב חופשי", בהפקת אורי אבני, עם הלהיט הענק "ילד של אבא" ושיר הנושא שהצליח גם הוא. מי שהאזין לאלבום ההוא במלואו שמע שם טקסטים לא רעים של מוקי, שנעטפו באריזות מוזיקליות מגוונות ולעיתים יפות, אבל לא באמת מצוינות. למשל, הדואט עם שירי מימון בסגנון אמינם וריהאנה. ההצלחה היתה גדולה (כולל אלבום בהופעה חיה בשם "ילד של אבא"), ויחד עם "הכוכב הבא" בערוץ 2 הפך מוקי לכוכב בידור וריאליטי, בדיוק מה שמעריצי שבק ס' (וחברי שבק ס') בזו לו. בדיוק מה שמוקי עצמו, כראפר צעיר, הסתייג ממנו. אבל אין ברירה, אי אפשר לנצח את הזמן, וצריך לפרנס משפחה. בישראל הכסף שעשית כמורד צעיר לא נותן לך חופש לנוח כל החיים ולעשות איזו מוזיקה שמתחשק לך.
עכשיו, בגיל 42, הגיע האלבום החדש "הולך על מים", בהפקת אותו אורי אבני, בניסיון להמשיך את הבוננזה. את כל הטקסטים כתב מוקי (דני ניב) עצמו, ששותף גם לחלק מהלחנים, לעיתים עם אבני, לעיתים בתוספת לורן פלד. איך יודעים שמוקי בלב המיינסטרים? שלמה ארצי הלחין לו כאן שני שירים, אחד מהם יחד איתו. גם דודו טסה וחנן בן ארי הלחינו. ארצי, טסה, בן ארי, מוקי - נבחרת המיינסטרים של ישראל 2017 בהרכב כמעט מלא. והתוצאה סבירה, אבל ממש לא מזהירה. באלבום החדש אין בינתיים להיטים בסדרי הגודל שהיו באלבום הקודם. כן יש בו הרחבה של החלק המוצלח פחות של "לב חופשי".
נכון, לא הוגן להשוות את מוקי של היום למוקי של שבק ס', אבל אפילו בהשוואה לאלבום הקודם והקיטשי, "הולך על מים" נשמע כמו עוד מאותו דבר ולפרקים פחות טוב. למשל, שיר הנושא "הולך על מים". מוקי שר בו טקסט אישי עם תובנה פילוסופית על החיים שאי אפשר לפקפק באמינות שלו. הוא מספר שהיה מלך והיה עבד, ושהוא חי עכשיו ולכן הוא חייב ללכת על מים, כלומר לקחת סיכונים, שזה בדיוק הפוך ממה שהוא עושה באלבום, כי המוזיקה בשיר היא חיקוי של היפ הופ שמיועד לילדים שמעריצים את סטטיק ובן־אל. באופן סמלי, בשיר השני הוא שר "אני צריך עוד, שלא ייגמר לי", ושוב זה טקסט שאפשר להתחבר אליו, אם מבינים את האישיות של מוקי ואת המקום שהוא נמצא בו בחיים ובקריירה. אבל האריזה היא פאנקי־סול מיושן ולא מספיק חד. נכון, הקהל יעוף איתו בהופעות, אבל כאן הוא לא מרגש.
המצב מידרדר ב"כל הדרך הביתה" על זיכרונות וחרטות, בסגנון הביטלס. יש גבול לכמה שב־2017 אפשר להישמע הביטלס ולצאת מזה בשלום. "דבר איתי", שהלחין טסה ויצא בצדק כסינגל ראשון, הוא השיר המדויק באלבום, אבל גם הוא לא ממש מבריק.
"לגעת בשמיים" נשמע כמו פסיפס של קלישאות, עם קצב מהיר, עיבוד, הפקה וקולות ליווי שמזכירים יותר מדי להיטי הופעות של שלמה ארצי. את "מלאכים ושדים" שארצי הלחין, ואבני הכניס בו ליווי מעצבן, אפילו טקסט לא רע ושירה טובה של מוקי לא מצליחים להציל. "רגע של חסד", עם לחן משותף של ארצי ומוקי, הוא קיטש שמערבב ילד עם לב, דבש בשפתיים ואווירה כללית של שיר התרמה לאיזושהי אגודת צדקה.
ב"פעם אחת אחרונה" מוקי חוזר לעשות את ההיפ־רוק שעבד לו כל כך הרבה פעמים בעבר, עם טקסט שחופר פנימה ("אז שישמור אותי האל ובעיקר ממני, כי אם ייקח אותי השד אז אני אינני"). סביר. לעומתו, "החיים רוקדים" הוא טקסט מעניין ("חברת השפע מבפנים היא מתה... לשמור על הנשמה שתישאר שלמה"), שנעטף בחגיגת סווינג שיושבת על מוקי כמו מאנקי סוט. וכדי לסגור את מעגל ההתברגנות, שיר הבונוס הוא שיר הנושא של "צומת מילר", הסדרה השנייה של כוכב "רמזור". כמה סמלי.
מוקי, "הולך על מים", הליקון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו