על שיאים וזמנים קשים

שיאי הום ראנס היו נושא כאוב בבייסבול האמריקני בדור האחרון. זה החל בפסטיבל שיאים, שנפתח במירוץ לשיא העונתי בין מרק מקגוויאר לסמי סוסה ב־1998 (מקגוויאר העמיד את השיא על 70 לעונה), ונמשך בשבירת השיא העונתי (73 ב־2001) ושיא כל הזמנים (762 עד עונת 2007) של בארי בונדס.

זה נגמר בוועדת חקירה של הסנאט ובביזיון שמפלג עד היום את עולם הספורט האמריקני. איש מהשלושה הללו לא נבחר להיכל התהילה של הבייסבול, ובמקרה של בונדס זאת למרות שברור שגם כשחקן נקי היה מהגדולים בהיסטוריה. ועדת החקירה הזו גם סיימה 9 עונות רצופות, שבהן חובטי הליגה השיגו 5,000 הום ראנס, הישג שלא הושג לפני כן.

ההתאוששות במספרי ההום ראנס החלה בשנה שעברה, כשבפעם הראשונה מאז עידן הסטרואידים שוב ראינו עונה של 5,000 הום ראנס, והשנה אנחנו אולי בדרך לשיא נוסף - מה שגורם לצופה הממוצע לחשוד שאולי הסמים לא נעלמו. הם לא, אבל פרשן ששמו בוב וורג'ה הציע הסבר מעניין אחר. בעבר שחקנים נשפטו על פי ממוצע החבטות שלהם. היום, בגלל התיאוריות הסטטיסטיות העדכניות, מאניבול ביידיש, הם נשפטים על פי מספר הפעמים שהם מגיעים לבסיס. חובטי הום ראנס נוטים להיפסל הרבה (מה שמוריד את ממוצע החבטות) ולקבל הליכות חופשיות (מה שלא מעלה אותו). אז כיום שווה לשחקנים להמר הרבה יותר על החבטה הגדולה.

ג'ינקרלו סטנטון, מה אכפת לו תיאוריות? שחקן מיאמי חבט שלשום את ההום הראן ה־52 שלו, אחרי שכמה ימים קודם קבע שיא של 18 לחודש אוגוסט. ואם הטהרנים אוהבים לפסול את מקגוויאר, סוסה ובונדס, הוא קרוב מאוד לשיא "הכשר" - 61 - של רוג'ר מאריס משנת 1961.

הנה עוד נתון מדהים. סטנטון מוביל על אהרון ג'אדג' מהיאנקיז ב־14 הום ראנס, שזה 37%, כרגע הפער הגדול ביותר בין המקום הראשון והשני מאז הפרה היסטוריה של 1933.

עניין מוזר בסיפורו של סטנטון, חובט ענק בגובה 1.98 מטרים, שעל אף כל השיאים הללו, קבוצתו מנסה כרגע פחות או יותר להיפטר ממנו. הוא חתום על החוזה הגדול בהיסטוריה של הספורט המקצועני הקבוצתי - 325 מיליון דולר ל־13 עונות - אבל הקבוצה נמכרה לקבוצת בעלות בראשות אגדת היאנקיז, דרק ג'יטר. הוא מתכנן קיצוץ קיצוני בתקציב ומכירתו של תופעת הטבע הזו נראית בלתי נמנעת. כנגד כל אלו, סטנטון איכשהו סוחב את הקבוצה למאבק על מקום בפלייאוף.

אין ביקוש לייצוא

אני חושב שמותר להגיד שהספורט הישראלי היה די מאוכזב מתוצאות הימים האחרונים של נבחרות הכדורסל והכדורגל, לפחות עד שהסל גנב ניצחון נגד גרמניה, ששיפר מעט את האווירה. אבל מבט על כוח האדם של הנבחרת מספר סיפור ברור.

לישראל כדורסלן אחד בלבד ששיחק השנה בחו"ל. הנתון הזה חוזר על עצמו רק בשלוש נבחרות: טורקיה ורוסיה, שמחזיקות בליגות עשירות מאוד, ורומניה שהיא נבחרת די קיקיונית. כלומר, ישראל היא נבחרת כמעט בלי ביקוש לשחקניה מחוץ למדינה. בכדורגל הדברים קיצוניים עוד יותר. אם חמש הליגות הגדולות של אירופה הן אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה וצרפת, אז לישראל היו רק שני שחקנים בסגל מהליגות הללו.

זמן להשוות את זה לנבחרות שכבר נוגעות בכרטיס הטיסה לרוסיה. מלבד חמש הנבחרות שמייצגות את חמש הליגות הגדולות, לשבדיה 13 נציגים בליגות הללו, לשווייץ כ־15, לפורטוגל ולבלגיה כמעט כל הנבחרת, לסרביה 14, לפולין 12, לבוסניה 10, לסלובקיה 8 ולמונטנגרו הזעירה רק חמישה. יוצאות דופן הן שתי האיריות - שמתבססות על הליגה השנייה באנגליה.

גם בכדורסל (חוק רוסי) וגם בכדורגל (הגבלת הזרים הנוקשה ביותר באופ"א) יש חוקים שמגנים על השחקן המקומי בליגה שלו. הם לא יכולים להגן עליו במשחק בינלאומי.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות