"ציבור המורים היום מוכה מושפל, כולם עולבים בנו ומגחיכים אותנו"

"זה לא שיר קינה ולא מכתב התנצלות. זה גם לא כתב אישום נגד אף אחד. זאת רק אני, שמבכה את החלום ואת שברו. החלום שלי ושל רבים מעמיתיי למקצוע". במילים אלה פותחת י', מורה ומחנכת כבר יותר מעשר שנים, מונולוג כואב על איך הדברים נראים מבפנים.

בין השאר, כותבת ר': "בניגוד לתדמית המקובלת של המורה, שרק רוצה לסיים את יום עבודתו כדי לחזור בצהריים הביתה ולבלות שלושה חודשים בשנה על חשבון משלם המסים, אני דווקא נתקלתי באנשים טובים, חדורי מוטיבציה, חרוצים וחמים, שעובדים מתוך תחושה של שליחות אמיתית. פגשתי גם מורים לא ראויים, לא מקצועיים ונטולי אינטליגנציה רגשית, אבל אני מאמינה שהם עדיין המיעוט".

על הזלזול במקצוע ההוראה היא כותבת: "בשנים האחרונות ראיתי איך מערכת החינוך והחברה הישראלית שוברות את רוחי ואת רוח חבריי. ציבור המורים הוא היום ציבור מוכה ומושפל: הילדים, ההורים, המנהלים, התקשורת – כולם עולבים בנו, מגחיכים אותנו, טופלים האשמות ומכים ללא רחם באנשים שכל יומם בנוי משהייה אינסופית עם הילדים של כולנו. ראיתי איך גם מורים חזקים וטובים נכנעים, בסופו של דבר, ועוזבים למקומות שבהם יוכלו להרגיש קצת פחות סמרטוטיים". וגם על הצפיפות בכיתות וחוסר הכבוד למורה היא מספרת: "לעולם יישבו שם 35 תלמידים, שלכל אחד מהם סנטימטרים ספורים של מרחב אישי. לעולם הם לא יחכו לי בשקט, אלא ישתוללו כאילו לא נשמע צלצול. הם יודעים שאף אחד לא יעשה להם כלום, זה בסדר. המורה יחכה"