נחישות וכוחנות מול ציר הרשע

לפני 55 שנים, באוקטובר 1962, ניצבו שתי מעצמות העל ארה"ב ובריה"מ על סף עימות גרעיני עתיר סכנות וסיכונים. העובדה שבמהלך משבר הטילים הקובני לא נחצו הקווים האדומים, וההידרדרות נבלמה, נבעה משתי סיבות עיקריות: הראשונה היתה העובדה שצילן המבעית של הירושימה ונגאסקי טרם נמוג מתודעתם של שני המנהיגים, ג'ון קנדי וניקיטה חרושצ'וב, והיה תזכורת מצמררת למחיר הבלתי נמנע של התלקחות גרעינית; והשנייה - אף שהמשבר התחולל בעיצומה של המלחמה הקרה, הופעלו במהלכו ערוצי תקשורת פורמליים ובלתי פורמליים בין היריבים, והדבר אפשר העברת מסרים והבהרת כוונות בזמן אמת ועוד בטרם הושק "הקו האדום" הישיר בין וושינגטון למוסקבה. 

הפעם, לעומת זאת, מצטייר המשבר המסלים והולך בין ארה"ב לצפון קוריאה כטומן בחובו פוטנציאל הרסני עוד יותר מאשר משבר הטילים. שכן, פיונגיאנג היא ישות מבודדת וקיצונית שנחישותה לעלות על הנתיב הגרעיני לא פחתה עד כה כהוא זה בעקבות הלחץ האמריקני והסנקציות הבינלאומיות. אמש דווח כי מתקיים ערוץ חשאי בין צפון קוריאה לוושיגנטון. אלה חדשות טובות, משום שאם לא יתקיים ערוץ כזה, אין להקל ראש באפשרות שהרטוריקה הלוחמנית של קים ג'ונג־און תלווה בקרוב בפעולה צבאית ממשית מצידו כנגד הבסיס הצבאי האמריקני בגואם או בהתגרות דוגמת ניסוי של מתקן גרעיני.

יתרה מזאת, בעוד שהחשש ההדדי מהסלמה סלל את הדרך ב־1962 ליישובו של המשבר על בסיס ויתורים הדדיים, הדינמיקה הפעם מבוססת כנראה בעיקר על שוט האזהרות והאיומים. באופן פרדוקסלי, דווקא באווירה הפסטורלית והרוגעת של אחוזת הגולף שלו בבדמינסטר שבניו ג'רזי בחר הנשיא טראמפ להחריף את התבטאויותיו כלפי הצפון, ואת דבריו על אודות האש והעוצמה הצפויות לנחות על ראשו של קים אם ימשיך בהתנהלותו המתריסה יש לראות כ"מחויבות ברזל" לנקוט פעולה צבאית אל מול כל פרובוקציה נוספת. 

אף שייתכן שסדרת האזהרות שהושמעו בניו ג'רזי היו נדבך נוסף במסכת ארוכה של אלתורים נשיאותיים, אין לשלול את האפשרות שדווקא ניתוקו היחסי מן המשרד הסגלגל ומעומק הבעיות השוטפות, הממקדות את הקשב בבית הלבן, הוא שאפשר לטראמפ לעצב אסטרטגיה כוללת חדשה, שיש בה משום עדכון והשלמה לדוקטרינת בוש הבן בזיקה ל"ציר הרשע". שכן, מעבר להקשרן המיידי, באיומי הנשיא היתה טמונה משמעות הרתעתית גם לגבי משטרים מתריסים אחרים, החורגים בפעולתם מקווי המתאר של מדינות נורמטיביות. מדובר הן באיראן, שהנחרצות האמריקנית אל מול קים אמורה ללמד אותה לקח מרתיע, והן בשחקנים זוטרים יותר, דוגמת ונצואלה, העלולים למצוא את עצמם חשופים בצריח אם ימשיכו בפעילותם לריסוק מוסדות ותהליכים דמוקרטיים. 

במילים אחרות, לאחר שמונה שנים של חולשה והססנות שבמהלכן נמנעה מעצמת העל האמריקנית מלעשות שימוש ממשי בעוצמתה, מכריז יורשו של ברק אובאמה בבית הלבן על כינונו של פרק חדש וכוחני יותר, הנחוש להתעמת עם קריאת התיגר מכיוונו של ציר הרשע החדש. 

לא נותר אלא להמתין ולראות אם קריאה זו להתגייס לדגל תהיה הזרז - כמו בתקופת המלחמה הקרה - לגיבושה של קואליציה דו־מפלגתית חדשה בסוגיית חוץ וביטחון, שתעניק לנשיא ה־45 מרחב פעולה חיוני גם בזירה הפנימית ולנוכח האתגרים מבית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו