למרות הכל, היה מהנה

שינוי מרענן מאוד היה בצעדה האיטית בשבילי פארק הירקון לעבר מתחם המופעים בגני יהושע כדי לראות את האופרה "טוסקה" ביום חמישי האחרון, במקום הצעידה הרגילה ברחבת השיש שבכניסה לבית האופרה בתל אביב.

במקום ריח בשמים חונק שאפנו לריאות ריח של דשא וטבע (וקצת מנגלים); במקום המבואה הצפופה של בית האופרה התפרשו המרחבים הירוקים העצומים של הפארק; במקום ללבוש את מיטב מחלצותינו - עניין מעיק באוגוסט - באנו בסנדלים, במכנסיים קצרים ועם שמיכה לפרוש על הדשא; במקום הקהל הרגיל של האופרה, ההומוגני משהו, היו סביבנו אלפים - 32 אלף לפי הנתונים הרשמיים, מכל הגילים והשדרות החברתיות, כולל לא מעט ילדים. נראה שהאופרה לא היתה אלא תירוץ לאירוע פיקניק המוני בפארק הירקון, אבל זה לא גרע דבר מהערב, שהיה מאוד מהנה.

וכן, היתה גם אופרה. "טוסקה" היא לא האופרה הקלאסית למופע המוני בפארק. יותר מדי אימה, יותר מדי דם: תמונת עינויים, התאבדות, רצח, הוצאה להורג בכיתת יורים, עוד התאבדות. עולה מאליה השאלה: חסרות קומדיות? אבל בין הדם והאימה משובצות שתיים מהאריות האהובות ביותר: "חייתי באמנות", ששרה טוסקה, ו"הכוכבים מאירים" הנהדרת, ששר אהובה קווארדוסי והלמה במיוחד את תפאורת הלילה הטבעית של הפארק.

הערב בפארק לא מיועד לחובבי אופרה אנינים או למעריצים מושבעים של פוצ'יני. בשורה התחתונה, הדרמה האופראית לא עוברת באירוע כזה. הריחוק מהבמה, הקול שאינו חודר לאוזן באופן בלתי אמצעי אלא מתווך בידי מערכת הגברה מתכתית מאוד, והממדים העצומים של הבמה והפארק, שלא בנויים לאינטימיות, כל אלה הביאו למינוני רגש נמוכים מאוד.

מערכת ההגברה - "עיצוב סאונד" קוראים לזה היום - היתה בינונית במיוחד. האיכויות של הקולות טושטשו, והחסרונות התגברו. התזמורת נשמעה צעקנית ומרוחקת והניצוח המפוזר של ישי שטקלר גם לא עזר.

הכשלים הטכנולוגיים לא נגמרו שם: במשך חצי שעה מסכי הענק השתבשו ויכולנו רק לדמיין מה מתרחש על הבמה המרוחקת. מאותה סיבה קשה לומר משהו על הבימוי. את כתוביות התרגום הקטנות להחריד בקושי הצלחנו לפענח במהלך הערב. אולי בשנה הבאה יגדילו אותן בשביל מאותגרי הראייה במעלה הפארק?

אבל אין בכל זה כדי להוריד מביצועיהם של אירה ברטמן וגוסטבו פורטה בתפקידים הראשיים. נראה כי פורטה פורח דווקא בתנאים כאלה, וברטמן, גם מרחוק ובהגברה נוראית, היא עדיין אמנית גדולה ששווה לצאת מהבית בשבילה.