הרכב מתפתל בינות לדיונות זרועות הפחונים בחיפוש עיקש אחר הבית החוקי היחיד בכפר הבדואי ביר הדאג'. "סע מאחורי בית הספר, ליד המכולת, מול מגרש הכדורסל - שם תראה אותו", הנחו אותי. ואני נוסע ונוסע.
ציוני הדרך הללו - הרמזים היחידים לכך שמדובר בכפר במדינה מודרנית - חולפים על פניי, ולבסוף, לאחר כמה סיבובים חסרי אונים - אני רואה אותו: כחצי קילומטר מהכביש, בינות למתחמי הפחונים וסוללות העפר, עומד בית קבע נאה, קומה אחת עם עמודים דקורטיביים בחזית. הראיה הניצחת לכך שלא הכל אבוד, ושיש אפשרות - קלושה ככל שתהיה - שהפזורה הלא חוקית העצומה הזו תתכנס יום אחד לעיירה מוסדרת ולגיטימית.
מפאת קוצר הזמן ויתרתי על הניסיון להגיע לבית עצמו, ועל ברבור בשבילי עפר והתחפרות בחולות היבשים. ממילא, כך אמרו לי, בעל הבית אינו כזה אדיב והוא לא שמח לדבר עם התקשורת.
בכל זאת, להיות האדם היחיד בכפר של 7,000 תושבים שהגיע להסכם עם המדינה, זה לא דבר מובן מאליו. "יותר זה לא יקרה", התחייבו הבדואים לפני שלוש שנים כשהוא חתם על ההסכם, ונכון לעכשיו הם עומדים בהבטחתם בעיקשות.
סאגת הסדרת הכפר ביר הדאג' חזרה שוב לכותרות, לאחר שבחודש האחרון הודיע ראש הרשות להסדרת התיישבות הבדואים על ייאוש מהניסיונות למצוא פתרון בהסכמה, ביטל את שורת ההטבות המפליגות שהוצעו לתושבים והודיע לשר אורי אריאל כי מבחינתו העסק גמור, ושהשרביט עובר לגופי האכיפה.
לנוכח העלייה הצפויה בפעולת האכיפה, הוקם אוהל מחאה בכניסה לכפר ואורגנה הפגנה גדולה בבאר שבע, בשיתוף התנועה האסלאמית. "יהיו עוד דברים", אמרו לי כשביקרתי השבוע באוהל המחאה. ואם המדינה תבוא להרוס בתים? "יהיה כאן בלאגן".
ראשיתו של הכפר ביר הדאג' בשנת 1994, עת פלשו לאזור כ־15 משפחות משבט העזאזמה, והתיישבו באופן לא חוקי בשטח שבין צומת משאבים לקיבוץ רביבים. לאחר דיונים רבים ובמעורבותם של שר השיכון דאז פואד בן־אליעזר, הוחלט לאשר לבדואים להישאר, ומאז הפלישה החלה להגיע לממדים עצומים.
300 המשפחות שהצטרפו עד מהרה לפזורה החדשה מונות כיום כבר 7,000 נפשות, המתגוררות ביותר מ־4,000 מבנים לא חוקיים המשתרעים על שטח של כ־20 אלף דונם, רובו על אדמות מדינה ומיעוטו על אדמה פרטית של יהודים.
לשם הפרופורציה, מדובר בשטח המקביל בהיקפו לכמעט חצי משטחה של תל אביב, המאכלסת 430 אלף תושבים; או כפי שניים מנתיבות, המאכלסת 31 אלף תושבים.
"לחיות מתחת לרדאר"
בשנת 2003 הוחלט להכיר במציאות שנוצרה בשטח ולהקים במקום יישוב מוסדר וחוקי. תוכננה תוכנית בינוי עיר, והחל שלב מתיש של משא ומתן בין המדינה לתושבים על תנאי הפינוי והכניסה לכפר המוסדר.
בשנת 2006 הוצע לבדואים מתווה ולפיו כל ראש משפחה יקבל נחלה של חמישה דונמים, שמתוכם 1.5 דונם מיועדים למגורים והשאר לחקלאות. כל זאת ללא תמורה ואף בתמורה לפיצוי כספי של 100 אלף שקלים על המבנים הלא חוקיים שייהרסו.
עשר שנים חלפו מאז, ובמהלכן ויתרה המדינה על תנאים שונים שהיא הציבה - דוגמת דרישה לכמות מינימום מתפנים מכל מקבץ, הקצאה של מגרשים מוזלים נוספים לזוגות צעירים וכדומה - ועדיין שום דבר לא התקדם בשטח.
הכפר ביר הדאג' // צילום: דודו גרינשפן
כל שנותר הוא כביש גישה שסללה המדינה, שלצידו פותחו כ־200 מגרשים. פילרים מבטון וצינורות המבצבצים בכל מקום - הפכו מהבטחה גדולה לבית עלמין עגום של הניסיון להסדיר את היישוב בהידברות.
מה מונע את ההסדרה? מדוע - למרות התנאים המפליגים וחסרי התקדים - תושבי הכפר מסרבים שוב ושוב לחתום על חוזים ולהיכנס למגרשים? ברשות להסדרת הבדואים טוענים כי הם נתקלו שוב ושוב בסרבנות מצד הבדואים, וכי גרעין קשה של מתנגדים מהלך אימים על השאר ומונע גם ממי שרוצה להתקדם עם ההסדרה לעשות כן.
"יש שם איומים שמגיעים משני מקומות", אומר ראש הרשות יאיר מעיין, "המקום הראשון הוא קבוצה אידיאולוגית שמתנגדת עקרונית לכל הסדרה, מדובר באנשים המקורבים לתנועה האסלאמית ולשייח' ראאד סלאח, ולפוליטיקאים קיצוניים מהרשימה המשותפת. המקום השני אלו עבריינים שנוח להם המצב הקיים שבו אין כתובות ברורות וקל להתחמק ולחיות מתחת לרדאר החוק".
ככל שהצלחתי לברר, יש הרבה מן האמת בטענה הזו. כבר בשנת 2005 עתר שמוליק ריפמן ז"ל, ראש מועצת רמת הנגב דאז, לבג"ץ בטענה שיש בכפר "קובץ זעיר המונע מרוב אוכלוסיית הבדואים את זכויותיהם הבסיסיות לתשתיות מינימליות המאפשרות קיום בכבוד, בדרך של התנגדות לסמכותה הריבונית של ממשלת ישראל בתחומי היישוב המתוכנן".
על פי העתירה, הללו "מטילים פחד ומהלכים אימים על חלק הארי של האוכלוסייה הבדואית החפצה בקידום היישוב, תוך ביצוע עבירות מסוג המרדה, התאגדות אסורה, הטפה להתנגדות אסורה, איומים וסחיטה באיומים".
גם היום ידוע על כמה קבוצות בכפר שהיו מוכנות להתקדם עם ההסדרה, אך חוששות לעשות כן בשל איומים שונים שמתקבלים משכניהן. גורמים המעורבים בנעשה אף יודעים לספר על פגישה עם אחד ממנהיגי הקבוצות בכפר, שלאחר התקדמות רבה נואש והתקפל. על פי המקורות, בישיבה האחרונה איתו הוא זעק: "מה, אתם רוצים שיירו לי בראש?"
האוהל והבעיה
באוהל המחאה שבכניסה לכפר ישבתי השבוע לשוחח עם כ־15 תושבים, וניסיתי להבין מהם מה הבעיה. סלמן אבן חמיד, שישב באוהל, מבטא את קולות הקבוצה הקיצונית שרבים תולים בה את הבעיות ביישוב. בשיחה עימו מתקבל הרושם שהוא מעולם לא היה מרוצה מהצעות המדינה.
"המדינה מעולם לא רצתה להקים פה באמת יישוב חקלאי", הוא אומר. "המטרה תמיד היתה להכניס אותנו ליישוב עירוני", ובכך לפגוע לדבריו באורח החיים הבדואי. המגרשים של חמישה דונמים שהוצעו להם בחינם הם צרים מדי, וסלמן וחבריו חושבים ש"היתה מזימה לפצל את זה בהמשך למגרשים קטנים יותר". זו הסיבה שהם התנגדו לאורך כל הדרך להסדרה שהוצעה.
ובכלל, אומרים אחרים באוהל - "מה יעשה אדם עם מגרש בלי כסף? כיצד יבנה את הבית?" 100 אלף שקלים שמקבלים פיצויים מהמדינה זה לא מספיק, הם אומרים. "איזה בית אפשר לבנות בסכום כזה?"
אני מנסה לברר בקרב הנוכחים מה הדרישות שלהם, ומה המדינה צריכה עוד לעשות כדי שהם יסכימו להיכנס ליישוב המוסדר. האם הם רוצים עוד כסף? האם חזרה להצעות המקוריות יספקו אותם כיום? סלמן מוביל את השיחה לכיוון של מאבק עקרוני, ולא מהסס להסות בערבית דוברים שמנסים לפנות לכיוונים כלכליים ואחרים.
לשאלתי הוא עונה בהצבת דרישה חדשה: מֵעֵבֶר למגרשים של חמישה דונמים ולפיצויים, "אנחנו רוצים להוסיף לכפר תחום שיפוט של 12 אלף דונמים שיעברו למועצה אזורית נווה מדבר", הוא אומר. מדובר למעשה בכל השטח שבו יושבת הפזורה כיום, והעברתה לתחום השיפוט של המועצה האזורית הבדואית - משמעותה שמי שאחראית לאכיפת חוקי התכנון והבנייה בשטח תהיה המועצה הזו. האם במצב כזה יהיה אפשר לאכוף את החוק בשטח ולקדם את היישוב החוקי?
אוהל המחאה הזה הוא אולי סמל לבעיה כולה. בתחילת יולי הגיע השייח' ראאד סלאח לביקור באוהל, יחד עם פמליה שכללה את חבר הכנסת לשעבר טאלב א־סנע, וחברים בוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל.
סלאח, שהתנועה האסלאמית שהוא עומד בראשה הוצאה מחוץ לחוק, נאם באוהל וקרא לתושבי הכפר להתנגד "לגזענות הישראלית", והצהיר כי ניצחונם על המדינה יהיה "הניצחון של כולנו".
מעורבותה של התנועה האסלאמית במחאה אינה מקרית. בשנים האחרונות היא מגבירה את פעילותה בנגב ונרתמת במלוא עוזה להפגנות הבדואים השונות.
המאבק המסלים בביר הדאג' הוא בדיוק מסוג הדברים שהתנועה אוהבת, במה שנראה כהזדמנות לתקוע טריז בין הבדואים לבין המדינה, ולקדם פלשתיניזציה של מאבק הקרקעות הבדואי.
האם יש תקווה?
למרות הקשיים, יש מי שסבור כי המצב עוד לא אבוד. "יש קבוצה קטנה שמובילה התנגדות כמעט לכל מהלך של הסדרה", מספר ל"ישראל היום" עו"ד משה ישראל, שמשנת 2014 מייצג קבוצה גדולה של תושבים במגעים מול המדינה.
הוא מכיר את המהלכים האחרונים לפני ולפנים, וסבור שלמרות התנגדות הקיצונים אפשר להתקדם. "בשנת 2014 חתמו בפניי כ־500 ראשי משפחות על ייפוי כוח ועל הסכמה עקרונית להתקדם בהסדרה", הוא אומר.
"מאז שנכנסתי לסוגיה, הצלחנו להוביל שורה של החלטות במועצת מינהל מקרקעי ישראל, ששיפרו את הצעת המדינה וקירבו אותה לדרישות הבדואים", הוא מספר. אלא שלמרות ההתקדמות מצד המדינה, הבדואים המשיכו לסרב. ישראל סבור כי הדבר נובע מאי הסכמות קטנות יחסית שעוד נותרו, ולדעתו אפשר עוד לגשר על הפערים. עוד ויתור מצד המדינה, עוד קצת מחוות של רצון טוב, ורבים מהבדואים ישמחו להתקדם.
מנגד, טוענים רבים, דווקא הוויתורים התכופים מצד המדינה יצרו אצל הבדואים תחושה שהעקשנות משתלמת, וכי ככל שיתמידו בסרבנותם יצליחו לשפר את העסקה ולקבל תנאים טובים יותר.
אך מעל הכל מרחפת התחושה שרבים מהתושבים הבדואים פשוט לא מספיק רוצים. אי־הסכמה על פרטים קטנים של הסכם - חשובים ככל שיהיו - לא יכולים למנוע משני צדדים בעלי רצון טוב להגיע לפשרה. אך כאשר אין רצון כן ואמיתי להתקדם - כל מחלוקת קטנה וטכנית הופכת לסוגיה עקרונית שעליה מפוצצים את המו"מ.
"אחרי כ־20 שנה שאני מלווה את המקום - אני יודע לומר שהם לא באמת רוצים הסדרה. טוב להם ככה", אומר גורם בשטח. "מה שנראה לנו כהתקדמות וכרגעים של רצון טוב לא קרו סתם כך. תבדוק אחורה: כל שלב הגיע במקביל לגל של הריסות. לנוכח האיום הם מוכנים להתקדם במו"מ, אבל כשהאיום מוסר - חוזרים לנקודת האפס והמו"מ מתפוצץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו