משילות כהכרזת מלחמה

ארי הרו. הוא עכשיו התקווה הגדולה. אולי האחרונה של התשלובת הפוליטית־תקשורתית. "אנחנו לא קונים את זה שיש לו משהו", אומרים ידידים של רה"מ נתניהו. אחד מידידיו אמר פעם שהחשש הוא מהתהליך, לא מקו הסיום שאיננו נראה באופק. "התהליך" של החקירות הוא נתיב פוליטי ארוך, ויש תחושה שהמשטרה פועלת לפי רוח "מפקד" כלשהו, שאישר את מינויו של ליאור חורב כאסטרטג תקשורתי. המרחשה המשטרתית סביב הסכם עד המדינה עם הרו היא איתות לתקשורת: לא שכחנו אתכם, אנחנו ממשיכים במסע הציד נגד נתניהו, שקיבל את עוצמתו בעקבות פרשת אלאור אזריה. מאחר שהחקירות ביסודן הן פוליטיות, גם המטרה שלהן פוליטית - לזרז הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. מי שמנהלים את החקירות אלה הם מעצבי דעת קהל, משפטנים בכירים בדימוס, עיתונאים ובכירי ביטחון בדימוס. 

פרשת אלאור אזריה היתה הטריגר. זה לא היה מאבק על ערכים. זה היה אירוע חריג שהועצם לכדי הלם בצמרת הביטחון באמצעות צילומי "בצלם". אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, אמר כי "אם אלאור אזריה יזוכה, גדי איזנקוט צריך להתפטר... הוא הסכר האחרון לפני שהצבא יתחיל ללכת בכיוון של ליברמן". 

אנחנו חיים היום בעולם הפוליטי שנברא ב־24 במארס 2016 בחברון. במקום להכיל את האירוע, שר הביטחון דאז בוגי יעלון נכנס לסחרור של עימותים עם קבוצות אספסוף בשוליים של הימין הקיצוני. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בדבריו בתל יצחק, ערב יום השואה, לא סייע ליעלון. להפך - הוא שיחק את המשחק של גופי החברה האנטי־אזרחית, שמבקשים לשתק את הממשלה ואת המדינה. 

האלוף יאיר גולן התבטא לאחרונה כי אינו מתחרט על דבריו כאשר זיהה בחברה הישראלית תהליכים שאפיינו את גרמניה בשנות ה־30 וה־40. השילוביות הפנימית והבינלאומית במתקפה על ישראל וממשלתה היתה מהממת. היא התבטאה דווקא במאמר שפרסם תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס" במאי 2016, לאחר החלטתו של נתניהו להדיח את יעלון ולצרף את ליברמן לקואליציה כשר הביטחון. זהו זה: פרשת אזריה הביאה לחילופי השרים והוציאה את המערכת מאיזונה. בעיקר איזונה הנפשי־פוליטי.

יעלון נתן גיבוי לגולן. הוא אמר שדבריו עוותו בכוונה כחלק מ"מגמה לפגוע פוליטית בצה"ל ובקציניו". לקצינים הבכירים אמר: המשיכו לפעול על פי מצפון אנושי ומצפן, ולא לנהות אחר כיוון הרוח; מי לא יסכים לדברים שכאלה? תומס פרידמן הביא ציטוטים מבכירי הביטחון, שבהם יעלון, אהוד ברק ומשה ארנס. כולם הביעו זעזוע נורא בעקבות מינוי ליברמן. 

פרשה שהיתה טריגר פוליטי. אלאור אזריה ואמו, השבוע ביציאה מבית הדין הצבאי לערעורים // צילום: אי.פי 

פרידמן ציטט מפרופ' משה הלברטל דברים שמגדירים כיצד השמאל רואה את ההתפתחויות: "מפלגת השלטון בישראל הופכת ממפלגה ניצית לאומית בעלת בסיס הומניטרי דמוקרטי, למפלגה אולטרה־לאומנית שמטרתה לצאת נגד 'האויבים' מבפנים - בתי המשפט, הארגונים החוץ־ממשלתיים, מערכת החינוך, המיעוט הערבי ועכשיו הצבא - כל מי שניצב כמכשול למפעל הכיבוש התמידי בגדה המערבית. מאחר שנכשל בהבאת פתרון כנגד האויבים מבחוץ, עכשיו הליכוד ממוקד באויבים מבפנים. זהו שינוי משמעותי ביותר בישראל וצריך לראות אותו בדאגה גדולה". ופרידמן מסיים: "עבור אלה מאיתנו שאכפת להם מעתיד ישראל, אלו הם ימים אפלים". 

זה היפוך עוצר נשימה של האמת, שכן השמאל הוא זה שנכשל בהבאת השלום עם הפלשתינים ולכן הפך את המתנחלים, את הימין ואת בנימין נתניהו לאויב. היה רצוי להכריע את האויב הזה במקביל לכניסת הילארי קלינטון לבית הלבן. כל השינויים המזעריים שנתפסו בימין כתחילת עידן המשילות בתולדות ממשלות הימין, נתפסו על ידי מתנגדי הממשלה כעילת מלחמה. 

כוחו של עיפרון תודעתי

לאחר מינוי ליברמן בסוף מאי 2016, התנבא אפרים הלוי בראיון לאל־ג'זירה - מכל המקומות - כי "זו תחילת סופו של שלטון נתניהו". זו היתה נבואה שנועדה להגשים את עצמה. כעבור שבועיים, ב־16 ביוני 2016, בכנס הרצליה, המריץ רה"מ והרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק את הקהל לעשות מעשה להפלת השלטון; הוא דיבר על ממשלה שדבקו בה ניצני פשיזם. "אם (הממשלה לא תתעשת) יהיה על כולנו לקום ממקומות מושבינו, הנוחים והפחות נוחים ולהפילה", אמר, ומלבד כמה סייגים קרא למעשה למרד.

העיתונאית היהודייה־אמריקנית נידרה פולר משתמשת בביטוי "עיפרון תודעתי שאמור לאפשר לאדם לחבר את הנקודות לכדי תמונה". יש כאלה שאין להם את זה; אבל מי שמחבר את הנקודות רואה שגל תיקי החקירה נגד נתניהו נחת כמפולת שלגים מאז יוני 2016. "הדבר הוודאי הוא שיש חקירה חדשה גדולה נגד ראש הממשלה, ומן הסתם היא תתפוצץ בקרוב", כתב רביב דרוקר ב־4 ביולי אשתקד. לאחר מכן, הוא עבר לתרחישים פוליטיים כולל מי יחליף את נתניהו כראש הממשלה מתוך הליכוד. באוקטובר "חשף" בן כספית "ביקורת במערכת הביטחון על רכש שלוש צוללות". 

השאר היסטוריה. נראה שבאמת כולם שם קמים מהכיסאות, אבל הכיסאות דבוקים לישבנם. החבלה היא בעיקר בתפקוד מערכות המדינה.

בין עובדות לנרטיבים

משפט קסטנר בשנות ה־50 שימש יותר מכל אמצעי תעמולתי למיטוט שלטון מפא"י בהנהגת שרת ובן־גוריון. אורי אבנרי במאמרים ובכתבות ב"העולם הזה" שליוו את המשפט, יחד עם עו"ד שמואל תמיר, ניסו להציג את ישראל קסטנר כמשתף פעולה עם הגרמנים הנאצים ועם אייכמן, כשהנהגת מפא"י מסתתרת מאחוריו. לאחר מכן הפכה התעמולה הסובייטית הקומוניסטית את משפט קסטנר לעלילת דם נגד הציונות. 

לפי הנוסחה הזאת, היתה ברית בין הציונים לגרמנים בסיוע משתפי פעולה יהודים, להשמדת יהדות אירופה בשואה. השקר הזה נקלט במידה רבה בחוגים האנטי־ציוניים והיום האנטי־ישראליים. במאי החרם האנטי־ישראלי קן לואץ', למשל, התכוון להעלות הצגת תיאטרון ב־1987 בלונדון בדיוק על פי הנרטיב הזה. המחזה "PERDITION" הוגדר על ידי מחברו ג'ים אלן כ"מתקפה הקטלנית ביותר על הציונות". עובדות לא קובעות, אלא רק נרטיבים. חנה ארנדט נתנה חיזוק לרוח התעמולה הקומוניסטית הזאת בעקבות משפט אייכמן.

לפי הנוסחה במשפט קסטנר (בצילום), היתה ברית בין הציונים לגרמנים להשמדת יהדות אירופה בשואה // צילום: מתוך ויקיפדיה

הדברים היו ברורים, אבל עתה נחשף מסמך שמעניק חיזוק עובדתי לכוונה התעמולתית שליוותה את משפט קסטנר ואת המשכו במשפט אייכמן. עם תחילתו של המשפט שלח מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית שמואל מיקוניס מכתב לראשי המפלגה הקומוניסטית בהונגריה. המכתב נשלח ב־24 באפריל 1961 וחושף את כוונות מק"י לניצול פוליטי של משפט אייכמן. 

מיקוניס התבקש על ידי עו"ד שמואל תמיר להשיג מהונגריה מסמכים שיאפשרו את חידוש משפט קסטנר (כתוצר לוואי של משפט אייכמן). "יש לנו עניין מיוחד בחומר שקשור לנושאים הבאים: 1. השתתפותם של ארגונים ציוניים וארגונים יהודיים ריאקציוניים אחרים או אישים יהודים במאמצי הנאצים לכרות שלום נפרד עם המעצמות המערביות. 2. משאים ומתנים על ידי ארגונים ציוניים וארגונים יהודיים ריאקציוניים נוספים עם הנאצים להצלת יהודים בתמורה לכסף ולכלי רכב שניתן להשתמש בהם רק בחזית המזרח. 3. עוד קשרים בין ציונים ואישים יהודים עם נאצים שפעלו במסגרת ארגוני מודיעין מערביים". הבקשה השלישית ניתנת לפירוש כרצון לסייע לשירותי הריגול של בריה"מ בזמן שליחת המכתב.

"אם עורך הדין הזה, בורגני למעשה ותומך באידיאולוגיה בורגנית אבל מתנגד קשה של בן־גוריון ומפא"י, יוכל לחקור את אייכמן כעד בקשר לפרשת קסטנר, תהיה לזה משמעות פוליטית אדירה בשבילנו, ובהחלט יכולה להיות לזה משמעות היסטורית", הציג מיקוניס את בקשת המסמכים. 

המכתב מופיע בספר חדש, "השאלה היהודית של הקומוניזם", הכולל קובצי מסמכים מהעולם הקומוניסטי. המחבר והעורך הוא אנדריאס קובץ', והספר יצא במרכז משה מנדלסון בפוטסדאם.

כישלון בריטי, ניצחון עולמי

בסיומו של הסרט "דנקרק" נשאר אדמירל בריטי על המזח כשדמותו מתרחקת בערפל והוא מצדיע. "אני נשאר כאן בשביל הצרפתים", הוא אומר. אחת הדמויות האילמות של הסרט פוצה את פיה ומתחילה לקרוא מתוך עיתון ברכבת את נאום "נילחם על החופים" של צ'רצ'יל, שבו הפך את החילוץ ההרואי מדנקרק מתבוסה לניצחון. קשה שלא להמליץ לראות סרט עם סיומת כזאת. אם הסרט היה יוצא לפני יותר משנה, היו טוענים שזו תעמולה ל"ברקזיט".

אבל האמת היא שסרטו של כריסטופר נולאן, במאי בריטי הוליוודי, הוא גרוע באופן סימפטומטי לקולנוע האמריקני העכשווי, ולא משנה כמה מבטא בריטי תכניס לתוכו. "וונדרוומן" שווה יותר מסרטים נפוחים אך בינוניים כמו "דנקרק", "ספוטלייט'" ו"לה לה לנד". 

אבל דנקרק היא דנקרק, וכשמגיע סרט על אירוע כל כך משמעותי הוא מחייב דיון מחודש במשמעויות ובתובנות ההיסטוריות. דנקרק מסמלת את הנחישות הבריטית להמשיך ולהילחם נגד גרמניה הנאצית. זו הערת שוליים בפני עצמה: האויב הגרמני כמעט לא נוכח בסרט. גם ב"וונדרוומן" יש נטייה לעשות הנחה לגרמנים, להזיז את העלילה אחורה למלחמת העולם הראשונה ולהציג את הגרמנים בצורת שתי מפלצות ביוניות, כשהרע האמיתי בסוף הוא בריטי. אני מריח התחשבות בקהל הגרמני של היום.

אבל העיקר הוא שלאחר תבוסת צרפת ביוני 1940, הדבר הטבעי ביותר מבחינת ממשלת בריטניה היה לעשות הסכם שלום עם גרמניה. צ'רצ'יל, בגיבוי צ'מברליין, החליט שבריטניה תילחם ולא תתמסר להלכי הרוח של זרמי "שלום עכשיו". מגמת "השלום" אפיינה גם את האריסטוקרטיה של מעגלי בית המלוכה וגם את השמאל הפציפיסטי. כמו אביו הקומוניסט של רוג'ר ווטרס, למשל. בריטניה בחרה במלחמה בתקווה לשכנע את האמריקנים להצטרף. האמריקנים ישבו על הגדר והרוסים היו בברית עם גרמניה (הסכם מולוטוב־ריבנטרופ).

בסוף המלחמה הבריטים היו המפסידים הגדולים מלבד פרט קטן: בלעדיהם המערב הדמוקרטי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום - לא היה קיים. הבריטים הקריבו את עצמם לטובת תרבות המערב. הם, שחטפו את כל המהלומות מגרמניה בטרם האמריקנים ובריה"מ, החליטו להזיז את עצמם והפכו אחרי המלחמה לשק החבטות העולמי. היהודים, שהבריטים שימשו בריח במלכודת המוות שלהם, היכו בהם באחת המושבות האחרונות - בארץ ישראל. הבריטים חטפו בהודו והאימפריה נכנסה להליך של כינוס נכסים. 

עם זאת, היום נראה שהבריטים והצרפתים מגלים יותר שכל ישר לאומי בניהול הדמוקרטיה שלהם מאשר ישראל וארה"ב.

אין מספיק טוב לב בעולמנו

ז'אן מורו, הכוכבת הגדולה של הקולנוע הצרפתי משנות ה־50 והלאה, מתה השבוע בגיל 89. כל קולנוע צריך ז'אן מורו. אחרת הוא לא קולנוע. וזה מה שהיה לצרפתים בשנים הגדולות. כל קולנוע קלאסי צריך עמנואל ריבה. גם היא מתה השנה, בגיל 89. ריבה של "הירושימה אהובתי" וטרנטיניאן של "גבר ואשה" - שני סמלי יופי ואהבה מהעבר הרחוק - נחשפו לפני כמה שנים בגבורה כקשישים בחורבנם הפיזי בסרט "אהבה" של מיכאל הנקה.

משקל השחקן מתחיל לגבור על משקל היוצר. ז'אן מורו // צילום: אי.אף.פי

במבט לאחור, משקל השחקן מתחיל לגבור על משקל "היוצר" המחבר. עמנואל ריבה וז'אן מורו היו כאלה. תוציאו אותן מהסרטים שבהם הן מופיעות, והסרטים האלה דוהים. "ז'יל וג'ים", "הכלה לבשה שחורים". מורו היתה במפלגה של פרנסואה טריפו.

אבל בתוך מהומת הפרידות האלה, ברשותך חוסיין, אני רוצה להזכיר את ג'ון הרד שמת לפני כשבועיים בגיל 72. הרד היה תופעה נדירה של שחקן נפלא של סרט אחד. לפני שבוע טלפן אלי יועץ של אבו מאזן ופתח בציטוט קולנועי מופלא: "אין מספיק טוב לב בעולמנו". בעיתונים הזכירו שההוא כיכב ב"שכחו אותי בבית", אז הנה קצת נדיבות כלפי ג'ון הרד: שכחו את "קאטר ובון" (1981), שם הוא מגלם דמות מיתולוגית של נכה מלחמת וייטנאם עם רגל עץ של קפטן אחאב וזקן קלוש. כן, האמריקנים ידעו פעם לעשות גם סרטים כאלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו