"מקווה שיפנימו את השינוי בציפיות"

דייב מארש, מאמן העל של נבחרת השחייה הישראלית, לא מסתיר את האכזבה בעקבות אליפות העולם בבודפשט. "המדד הבסיסי לכל שחיין, לפני שמדברים על חצאי גמרים או גמרים או מדליות, זה השיא האישי שלו. ורק שחיינית אחת (אנדי מורז; ר"ד) עשתה כאן שיא אישי", הוא אומר ל"ישראל היום". הפילוסופיה של עבודתו - חידוד החושים התחרותיים - עוד לא הביאה כמעט תוצאות. "זאת היתה נסיעת אימונים טובה. לא תחרות", הוא מוסיף.

אני שואל את מארש אם יתאכזב אם באליפות ישראל עם הלחץ המופחת (ובריכה מהירה יותר) יישברו שיאים. הוא אומר שלא ומוסיף: "תהיה לנו יותר אינפורמציה". הלקחים הראשונים שלו מאליפות ראשונה עם הנבחרת הם שהיה צריך להביא את השחיינים ליותר תחרויות הכנה.

שוחים לרוחב

אחד הדברים שמארש הדגיש בפניי הוא שהישראלים שוחים מעט. הם כמעט לעולם לא שוחים יותר ממקצה אחד לערב או לבוקר. וחשיבות העניין מתועדת היטב: קטינקה הוסו, אחרי שלוש אולימפיאדות ללא מדליות, עברה לארה"ב והאגדה נסקה; כיילב דרסל זכה בשלוש משש מדליות הזהב שלו בערב אחד.

אבל לא צריך להיתלות באילנות גבוהים. פארידה עוסמן, שהביאה למצרים מדליה היסטורית, שחתה כאן ארבעה משחים. ההונגרים העמיסו שלושה משחים ארוכים על אנה קשיי בת ה־15. ואפילו בישראל: השיא האישי היחיד כאן נקבע על ידי מורז בסווים־אוף (משחה נוסף במצב של תיקו) אחרי כשעה מנוחה.

למעשה, יעקב טומרקין היה הישראלי היחיד ששחה יותר משני משחים אישיים. שלושה שחיינים עשו את הדרך לבודפשט כדי לשחות 50 מטרים. זה, מבלי רצון לפגוע, די פתטי. והשינוי התרבותי לא רק נחוץ, אלא גם צריך לקוות שלא מגיע מאוחר מדי.

כשאנחנו מדברים על השחיין הישראלי - אתה חושב שאפשר להחדיר בו אמונה? באמריקה יש לך את הרקע התרבותי לעשות זאת, אתה יכול לצטט מאמנים ואתלטים גדולים. האם ניתן לעשות זאת גם עם ישראלים?

"קשה לעשות את זה גם עם אמריקנים".

אבל יש הבדל?

"כן. ראשית כי ישראל מבודדת. כל תחרות פירושה טיסות. וגם כי חסרות הדוגמאות של מי שפרץ למדליה אולימפית".

אז איך עושים זאת?

"כל שחיין לחוד. כל מועדון בישראל לחוד".

טומרקין מספר שהוא נהנה מהשיטה החדשה. למה זה לא עבד לו?

"קיוויתי שהחשיפה ליריבי אימונים חזקים יותר תעזור יותר מהר. אולי לא היה צריך לחזור לארץ מוקדם כמו שחזר. אני חושב שהפוקוס שלו יותר טוב כשהוא בארה"ב".

ולגבי שאר הוותיקים, אולי צריך לדלג על דור?

"אני מקווה שהם יפנימו את השינוי בציפיות, ויבינו שאם מצפים לתוצאות יותר טובות מאותו מאמץ, זו ההגדרה של אי־שפיות", הוא משתמש בביטוי הידוע של אלברט איינשטיין.

אבל אי השפיות האמיתית היא בכלל דיון בהישגי נבחרת ממדבר שחייה כמו ישראל. 2,500 ילדים (על פי המנהל המקצועי רובי שלו) מתאמנים בישראל בצורה רצינית. כשאני שואל קולגה הונגרי לגבי המספר בהונגריה, הוא אומר שאם מחשיבים את תוכניות בתי הספר, אז המספר כנראה עובר את ה־100 אלף. באגודות זה "רק כמה עשרות אלפים". שיחות עם אנשי הנבחרת הישראלית על המציאות היומיומית הן על אגודות שנסגרות ממחסור במסלולי אימונים, על מועצת הימורים שרוצה להשקיע 25 מליון שקלים על פני עשר שנים בבריכות.

יש מנחשים שקיבלו מהטוטו יותר.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות