מאסטר קלאס בקומדיה ובאמפתיה

פה ושם יוצא שנתקלים בסרט שמספק את התחושה שאם רק יצפו בו מספיק אנשים, העולם יהפוך למקום קצת טוב יותר. "הצד האחר של התקווה" של התסריטאי־במאי הוותיק אקי קאוריסמאקי ("עננים נודדים", "איש ללא עבר") הוא סרט כזה.

זהו סרטו השני ברצף של קאוריסמאקי שעוסק במצוקתם של פליטים, אך בניגוד לסרט הקודם, "חוף מבטחים" שיצא ב־2011 ושהתרחש בצרפת, זה הנוכחי שב אל מולדתו של הבמאי, פינלנד, שבה התרחשו מרבית סרטיו.

במרכז העלילה ניצב חאלד (שרוואן חאג'י), פליט מסוריה שנמלט מחאלב עם אחותו והתגלגל בדרך לא דרך להלסינקי. עם ההגעה לעיר הוא ניגש לתחנת המשטרה כדי לבקש מקלט מדיני ומשם הוא מתחיל את ההליך הביורוקרטי הארוך והקשוח, שממתין לכל חסר מזל שנאלץ להתחיל חיים חדשים במדינה חדשה ואקראית.

בד בבד, הסרט מגולל את סיפורו של וילקסטרום (סאקארי קואוסמאנן), סוחר חולצות בגיל העמידה שעוזב את אשתו, מוכר את העסק ומבקש להמציא את עצמו מחדש כבעל מסעדה.

מובן שדרכיהן של שתי הדמויות הללו יצטלבו בסופו של דבר (כאשר חאלד יחל לעבוד במסעדתו הכושלת של וילקסטרום), אך למרות שכל המהלכים העלילתיים ב"הצד האחר של התקווה" מתבקשים ואף צפויים, קשה לומר שהם מתרחשים באופן שבו הייתם מצפים שהם יתרחשו. בעיקר מפני שמדובר בסרט של קאוריסמאקי, שלסרטיו אופי מאוד מיוחד וספציפי.

ראשית, הדמויות מדברות מעט ושותות הרבה. שנית, אף שהן אינן מחייכות אף פעם, כמעט כל הדמויות מתהדרות בפרצופים מלאי אופי ומתגלות כמצחיקות מאוד בדרכן היבשה והאבסורדית. שלישית, על אף חומרי הגלם הטרגיים של הסיפור, הטון מקפיד להיות מינורי ואנטי־סנטימנטלי.

מצד אחד, כל אלה גורמים לתוצאה הסופית להיות סוג של אנדרסטייטמנט. אך באותה נשימה, בזכות תבונתו של קאוריסמאקי ובזכות האנושיות של הדמויות שברא, הם טוענים את האנדרסטייטמנט הזה ברגש וגורמים לו להדהד בראש זמן רב אחר כך.

"הצד האחר של התקווה", שהביא לקאוריסמאקי את פרס הבימוי בפסטיבל ברלין האחרון, רצוף סצנות מצוינות שמבוימות ביד בטוחה ובמיומנות עילאית. ההומור ממזרי ושחור, שירי הרוק שמפוזרים ברחבי היצירה מקפידים לבטא ייאוש קיומי עמוק, ואווירת הרטרו המלנכולית והאקסצנטרית, ששורה על כל סרטיו של קאוריסמאקי, נוכחת גם כאן.

בתוך זאת, לצד תיאור התלאות שעוברות על חאלד, הסרט מקפיד לאזכר שוב ושוב את "האנשים הטובים" - אותן בריות פשוטות שמושיטות יד לעזרה כשאפשר, שמזהות את מצוקתו של חאלד ושעושות מה שהן יכולות כדי להקל עליו. ללא מונולוגים צדקניים וללא הטפות מוסר, אבל עם הרבה אלכוהול וכמות נדיבה של פאנץ' ליינים עקומים שלעיתים מגיחים משום מקום, "הצד האחר של התקווה" הוא לא רק מאסטר־קלאס בקומדיה, הוא גם מאסטר־קלאס באמפתיה.

ציון: 10