"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מאסטר קלאס בקומדיה ובאמפתיה

סוחר חולצות בגיל העמידה עוזב את אשתו, מוכר את העסק ומבקש להמציא את עצמו מחדש כבעל מסעדה • "הצד האחר של התקווה", פינלנד 2017

,עודכן
"הצד האחר של התקווה"

פה ושם יוצא שנתקלים בסרט שמספק את התחושה שאם רק יצפו בו מספיק אנשים, העולם יהפוך למקום קצת טוב יותר. "הצד האחר של התקווה" של התסריטאי־במאי הוותיק אקי קאוריסמאקי ("עננים נודדים", "איש ללא עבר") הוא סרט כזה.

זהו סרטו השני ברצף של קאוריסמאקי שעוסק במצוקתם של פליטים, אך בניגוד לסרט הקודם, "חוף מבטחים" שיצא ב־2011 ושהתרחש בצרפת, זה הנוכחי שב אל מולדתו של הבמאי, פינלנד, שבה התרחשו מרבית סרטיו.

במרכז העלילה ניצב חאלד (שרוואן חאג'י), פליט מסוריה שנמלט מחאלב עם אחותו והתגלגל בדרך לא דרך להלסינקי. עם ההגעה לעיר הוא ניגש לתחנת המשטרה כדי לבקש מקלט מדיני ומשם הוא מתחיל את ההליך הביורוקרטי הארוך והקשוח, שממתין לכל חסר מזל שנאלץ להתחיל חיים חדשים במדינה חדשה ואקראית.

בד בבד, הסרט מגולל את סיפורו של וילקסטרום (סאקארי קואוסמאנן), סוחר חולצות בגיל העמידה שעוזב את אשתו, מוכר את העסק ומבקש להמציא את עצמו מחדש כבעל מסעדה.

מובן שדרכיהן של שתי הדמויות הללו יצטלבו בסופו של דבר (כאשר חאלד יחל לעבוד במסעדתו הכושלת של וילקסטרום), אך למרות שכל המהלכים העלילתיים ב"הצד האחר של התקווה" מתבקשים ואף צפויים, קשה לומר שהם מתרחשים באופן שבו הייתם מצפים שהם יתרחשו. בעיקר מפני שמדובר בסרט של קאוריסמאקי, שלסרטיו אופי מאוד מיוחד וספציפי.

ראשית, הדמויות מדברות מעט ושותות הרבה. שנית, אף שהן אינן מחייכות אף פעם, כמעט כל הדמויות מתהדרות בפרצופים מלאי אופי ומתגלות כמצחיקות מאוד בדרכן היבשה והאבסורדית. שלישית, על אף חומרי הגלם הטרגיים של הסיפור, הטון מקפיד להיות מינורי ואנטי־סנטימנטלי.

מצד אחד, כל אלה גורמים לתוצאה הסופית להיות סוג של אנדרסטייטמנט. אך באותה נשימה, בזכות תבונתו של קאוריסמאקי ובזכות האנושיות של הדמויות שברא, הם טוענים את האנדרסטייטמנט הזה ברגש וגורמים לו להדהד בראש זמן רב אחר כך.

"הצד האחר של התקווה", שהביא לקאוריסמאקי את פרס הבימוי בפסטיבל ברלין האחרון, רצוף סצנות מצוינות שמבוימות ביד בטוחה ובמיומנות עילאית. ההומור ממזרי ושחור, שירי הרוק שמפוזרים ברחבי היצירה מקפידים לבטא ייאוש קיומי עמוק, ואווירת הרטרו המלנכולית והאקסצנטרית, ששורה על כל סרטיו של קאוריסמאקי, נוכחת גם כאן.

בתוך זאת, לצד תיאור התלאות שעוברות על חאלד, הסרט מקפיד לאזכר שוב ושוב את "האנשים הטובים" - אותן בריות פשוטות שמושיטות יד לעזרה כשאפשר, שמזהות את מצוקתו של חאלד ושעושות מה שהן יכולות כדי להקל עליו. ללא מונולוגים צדקניים וללא הטפות מוסר, אבל עם הרבה אלכוהול וכמות נדיבה של פאנץ' ליינים עקומים שלעיתים מגיחים משום מקום, "הצד האחר של התקווה" הוא לא רק מאסטר־קלאס בקומדיה, הוא גם מאסטר־קלאס באמפתיה.

ציון: 10

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר