מי הנערה הזאת

גם במאים שזכו ב"דקל הזהב" פעמיים הם רק בני אדם. לראיה, "הנערה האלמונית" - סרטם החדש והיחסית חלש של האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן ("רוזטה", "הילד"), שהתקבל בשוויון נפש כאשר הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנה שעברה.

מדובר בדרמת מתח בלשית־חברתית המתחקה אחר ג'ני (הכוכבת הצרפתייה אדל האנל) - רופאה מסורה שמוצאת את עצמה נסחפת אל תוך חקירת מותה של נערה אפריקנית אלמונית. הסיבה? בליל הרצח, הרופאה סירבה לפתוח את דלת מרפאתה לאותה בחורה - מכיוון שזו הגיעה לאחר שעות הקבלה - וכעת היא חשה אשמה, ואינה מסוגלת להניח לעניין. פשוט בלתי נתפס מבחינתה שהנערה המתה תיוותר אלמונית.

וכך פוצחת הגיבורה שלנו בחקירה עצמאית של המקרה. בין שעות העבודה הארוכות במרפאה לביקורי הבית הלא נגמרים שהם מנת חלקו של כל רופא במערכת הבריאות הציבורית של צרפת, היא מבקרת בזירת הרצח ומתשאלת עוברים ושבים. אולי מישהו ראה או שמע משהו. אולי מישהו מכיר את הבחורה. אולי מישהו יוכל לעזור.

בדומה לסרטם הקודם של הדארדנים, "יומיים ולילה", גם "הנערה האלמונית" מתנהל באופן פרוצדורלי, וכמו מריון קוטיאר, בסרט ההוא, גם כאן הדמות המרכזית מבלה את רוב דקות הסרט בהתדפקות על דלתות ובניסיון לשכנע אנשים לעשות את מה שהיא רוצה.

עם זאת, בניגוד ל"יומיים ולילה", בפעם הזאת הטכניקה מתבררת כהרבה פחות אפקטיבית. ראשית, מפני שהמותחן של הדארדנים אינו מכיל שום אלמנט של מתח. שנית, מפני שהחקירה עצמה בעיקר נסמכת על שורה לא קצרה של צירופי מקרים לא משכנעים במיוחד. ושלישית, החקירה לא באמת מובילה לשום מקום מפתיע או מעניין. רוצה לומר, זהו סיפור טרגי אך סתמי, שמסופר באופן שמתקשה לערב את הצופים במישור הרגשי.

לזכותם של הדארדנים ייאמר שהם הבינו מייד שמשהו אינו יושב. לאחר הפרמיירה הלא מוצלחת בקאן, האחים לקחו את הביקורת לתשומת ליבם, וחזרו לחדר העריכה כדי להדק את יצירתם. אך גם התוצאה המשופצת והקצרה בשבע דקות שיצאה מתחת ידם בפעם הזו אינה ניחנת באיכויות של סרטיהם הגדולים באמת.

מבחינת משחק, "הנערה האלמונית" אינו נופל מיצירות קודמות של הדארדנים. מעריציהם של האחים ימצאו כאן כמה וכמה פרצופים מוכרים בתפקידי משנה (כמו אוליבייה גורמה, ג'רמי רנייה ותומא דורה), ואילו האנל, שמופיעה בכל סצנה, אינה מתקשה לדגמן מקצועיות, אכפתיות, וגם אשמה, כמובן.

עם זאת, הסצנות היותר מרשימות שלה מגיעות בהפוגות של החקירה הבלשית - ברגעים הקטנים שבהם היא מנהלת אינטראקציות עם מטופליה, למשל, או ברגעים המעטים שבהם היא נותרת לבד. והעובדה שאנו לא למדים על דמותה כמעט דבר (אין לה חברים או עיסוקים אחרים) אולי מדגישה את מחויבותה למקצוע ואת האובססיה שלה לפרשת הרצח, אך גם מגבילה את מידת העניין בה ובסרט שבו היא מככבת.

כפי שבוודאי ניחשתם, בשלב מסוים ג'ני עוברת את הגבול עם תעלוליה הבלשיים. השוטרים שמופקדים על המקרה מבקשים שתפסיק לתחוב את אפה לעניינים שאינם נוגעים לה. וגם חלק מהנחקרים שלה מגיבים אליה באופן שניתן לכנותו "לא ידידותי". בתוך כך, הודות לחוסר האמינות המשווע של התרחיש ולאופן המכני שבו הוא מתנהל, כאשר הגילויים סוף סוף מגיעים, הם משחקים את עצמם על המסך באופן הכי צפוי והכי לא מטלטל שיכול להיות. נראה לי שאפילו פיהקתי תוך כדי. הנושא חשוב. הסרט פחות.

"הנערה האלמונית" ("La Fille Inconnue"), כתבו וביימו: ז'אן פייר ולוק דארדן. בלגיה/צרפת 2016